אחרי המלחמה/ (c)/ לזכרו של אופיר מישאל הי''ד

אחרי המלחמה/(c)יעל כרמי גבאי

יש כאלה, שלא יגיעו לפגישה לעולם...

אב ואם אח ואחות

משקפי שמש כהים

אצל אבני השיש.

צרור פרחים מונח.

עולים בכל יום שישי לאמר 'קדיש', לפני ה'קידוש'.

הם נוגעים בשיש הקר זה שנים מספר,

מלטפים בערגה את המצבה

משקים את הפרחים בערוגה הקטנה.

הם מספרים לו חרש, לבן שנטמן

כמה הוא חסר.

גוללים בפניו מה שהפסיד,

פיסות חיים של משפחה עצובה

מי נולד מי התחתן.

הם משיחים את הלב מלטפים, בוכים.

האבן תמיד דוממת

הבכי חנוק.

הם באים אליו, בלא גיל,

לחגוג את יום ההולדת , בלי גיל...

הוא נשאר תמיד בן עשרים,

יפה בלורית וירוק עין,

ובתמונות הוא מחייך, כהרגלו,

הוא חי עדיין.

חוגגים לו שוב, יום הולדת עצוב,

לאופיר... שלא ישוב...

את החוט, תוקעים בערוגה,

ליד הפרחים היתומים

והם כל כך בוכים והם כל כך שותקים

הבלון הכסוף נטוע באדמה וראשו בעננים

ואחר כך הרוח נושאת אותו מעלה מעלה.

הוא מרחף בין העבים,

מוסר דרישת שלום לאופיר... שנשאר בן עשרים!!!

מוקדש לזכרו של אופיר מישאל

                      ©