ילד טוב,
"אני ילד גדול. שם בקופסא, יש איש קטן. מגבעת, שפם, עיניים שחורות, בית קטן, כלב נובח. שירים, אמא אמרה לי דני. דני ילד מסכן, נורית זרקה את התפוח שלו. אני רוצה לשחק עם דני. בחצר, עצים ופרחים. אבא קטן ואמא קטנה בתוך הקופסא. הרבה אנשים קטנים שם, בחושך אור, עם קול גדול. גם אני רוצה! גם אני רוצה להיכנס! אני רוצה לראות אותם..."
אמא ישֵנה, והשקט מגרה. הפעוט ירד מן המיטה והחל מדדה לעבר המטבח, ניסה להושיט את היד אל הקופסא הסודית אך זו רק התרחקה ממנו. חזר אל החדר, הביט כה וכה, נע אל הכסא האדום שסבתא קנתה לו, והחל גורר אותו ברעש גדול. עיניו נוצצות. ילד שמח, יש לו משימה. משימה שמבטיחה לו חוויה מרטיטה. בעיניים בורקות קירב את הכיסא אל מתחת למדף וטיפס בזהירות. ילד גדול לא נופל מהכיסא. משך בשתי ידיו את הקופסא, וסובב אותה לימין ולשמאל. ניסה למצוא חור כלשהו שדרכו יוכל להביט פנימה. סובב את הכפתור והביט בהשתאות גדלה והולכת למשמע הקולות וקטעי הנגינה מן העולם הקטן. שם שוקקים חיים אחרים של אנשים קטנים. עכשיו יראה אותם. אבל אינו מצליח. מושך אליו את הקופסא החיה, אולי מאחור יצליח לראות משהו. מנסה לטפס עוד, הודף את הקופסא. הופך אותה. ילד יצירתי, לא מתייאש. יורד בזהירות אל הרצפה ורץ להביא את הפטיש של אבא מהארון האפור שבחדר האמבטיה. אח, זה כבד... ילד נחוש. שב אל המטבח, מניח אותו על הכסא, מטפס שוב בזהירות, ורק אחר כך נוטל את הפטיש. ילד חכם. צחוק של התרגשות גדולה, עוד מעט יראה אותם. למה הם סגורים שם? עכשיו הוא יפתח להם. מה הם יעשו? לבו פועם בחוזקה מעוצמת הסקרנות... ילד סקרן. התרגשותו גואה והולכת ומזניקה את הפטיש הכבד אל על, עד שנוחת על הקופסא הקסומה.
הך!
אַי, אַי... עולמו חשך מעצם המכה. ההתלהבות הפכה לבכי קורע לב. ברקע, אבל לא מהקופסא, רעם קולה של אמא "ילד רע! ילד רע! תמיד הורס תמיד שובר... ילד רע".
אמא, אמא, הוא צועק, עכשיו הוא לבדו בתוך קופסא. אמא תפתחי לי את הדלת. טוב, אני אפסיק לבכות. אני ילד גדול. לא בוכה, אפילו שכואב לו, לא מפריע...
אמא פתחה לו את הדלת. הבטיח להיות ילד טוב. ילד טוב. לא סקרן, לא נחוש, לא חכם, לא יצירתי. ילד טוב.
אבא חזר מהעבודה, אמא סיפרה לו איך שבר את מכשיר הרדיו במטבח. אבא אמר: תבטיח להיות ילד טוב ואבא קורא לך סיפור.
ילד טוב, יושב בשקט ומקשיב. אוהב סיפור של אבא. מרותק. עיניו נעוצות בתוך דפי הספר. נכנס עם עליסה לארץ הפלאות. הוא מסתובב אתה באמצעות קולו המתלהב של אבא העולה ויורד חליפות, הוא שם. הוא היא.
הוא נפעם לראות איך רגליה של עליסה וזרועותיה וכל גופה הולכים וגדלים שוב לגודל הנורמלי. כך כבר לא תוכל להיכנס שוב לארץ הפלאות. הוא רואה את הפלא הזה, כל כך חי אותו, כל כך אמתי. דמיון אמתי.
אבא קורא הרבה סיפורים, והוא רואה אותם בדרך לסבא וסבתא ובגינה של סבא וסבתא עם העצים הגבוהים, והכלב הגדול כמו הזאב של פטר. הוא כלב מפחיד אבל כבר לא. אצל סבא וסבתא אין ילד טוב, יש תמיד ילד. יש חיבוקים, יש ממתקים, יש סיפורים יפים שהוא מספר להם וחיוך גדול שתמיד מקשיב ותמיד משיב ותמיד בולע אותו ואת הסיפורים שלו. יש רק ילד מתוק. אבל סבא וסבתא גרים רחוק והוא מתגעגע אליהם הרבה, וגם לכלב וגם לצעצועים גדולים אמיתיים כמו בסיפורים של אבא ושלו, וגם לילד.
לילה. בכי היסטרי קורע את הדממה החשוכה. מתעורר בבהלה וממשש את רגליו וידיו. הוא מרגיש שהן נמתחות וגדלות עוד ועוד. הנה גופו עבר כבר את ממדי המיטה. כמו עליסה. פחד נורא צורח מגרונו. די, די! זה לא נעצר, אמא, אמא! מנסה לקום אבל גופו כבד כעופרת. כי עכשיו הוא גדול מאוד.
אבא בא. אמא באה. מה קרה? מה קרה לך שוב? הוא ממשיך לצרוח, לא מסוגל לענות. מה מציאות מה דמיון היינו הך. אבא ואמא מסתכלים זה על זה, זה שוב קורה. אה, הם מבינים. תשומת לב הוא רוצה. נשאיר אותו הוא יירגע לבד. "תירגע, ילד טוב, אבא ואמא הולכים לישון. ילד טוב לא בוכה בלילה, לא מעיר את אבא ואת אמא, ואת השכנים..." הבטיח בעוד גופו אחוז רעדה, אהיה ילד טוב. ילד טוב ישן לבד בחושך. מפחד לבד בחושך. בשקט. לא מעיר את אבא. לא מעיר את אמא. גם לא את השכנים. ילד טוב.
בבוקר, כבר אין לילה, הוא מחייך, שמח ומאושר. הוא הולך לגן, ידו ביד החמה של אמא. אמא יודעת הכל. היא קנתה לו תיק חדש גם שמה לו פרוסה עם שוקו. שוקו מתוק, טעים. העצים הירוקים מביטים עליו בחום בגן הציבורי. הריח משכר. הספסלים רטובים. הוא נושם את הבוקר הרענן הזה. אוה, הנה הנדנדה. ריקה, מיותמת, עומדת ומחכה לו. הוא מושך את ידו מידה של אמא ומתרחק בריצה. כמה הוא אוהב נדנדה. יתפוס אותה מהר לפני שיבואו ילדים אחרים, ילדים גדולים. כן, עכשיו לא צריך לחכות בתור ולספור עד חמישים. ועוד חמישים, ועוד ילד ועוד חמישים... בוא מיד! צועקת לו מרחוק אמא. אני מאחרת לעבודה! הוא לא שומע, לא רואה. הוא מאושר. לבד בנדנדה, מרחף בין ארץ לשמים שוב ושוב ושוב... אמא קוראת, הוא לא שומע. הוא לבדו. אף אחד לא סופר לו אחת, שתיים, שלוש... הוא חופשי. לבו מתרונן עם כל נדנוד, אחת, שתיים שלוש! הנדנדה נעצרת באחת. "אמא סופרת עד שלוש ואתה לא בא?!" העיניים של אמא כועסות. כל כך כועסות. בגללך אמא מאחרת לעבודה. כך לא מתנהג ילד טוב. את השמחה תפס עתה מחנק. הוא לא יבכה. הוא ילד טוב. הוא יגיע לגן, ויעשה כל מה שהגננת תגיד.
כל הילדים מציירים בשקט אבל טלי מושכת לו את הציור, צוחקת ובורחת ממנו. הקוקו של טלי מתנפנף עם כל קפיצה, והוא רודף אחריה, צוחק גם הוא ומאושר, מושך ממנה את הציור ומושך לה גם בקוקו אחוז התזזית. ופתאום היא בוכה והוא לא מבין למה. הרגע היא צחקה..
כן, בעצם, הוא מבין למה, כי הגננת אמרה לו. כי כך מתנהגים ילדים רעים...
ילד שמח לא ילד טוב. שמח זה רע.
ילד גדול. כבר הולך לבית ספר. עכשיו אבא ואמא אוהבים אותו. הם גאים בו. הוא שומע בקולם. ילד צייתן. לא אומר 'לא רוצה'. גם לא רוצה אף פעם. בכיתה יושב בשקט, לא שואל, לא מפריע. מכין שיעורים. ילד מחונך, ילד חנוק, ילד טוב, ילד טוב.
