כשהיית קטן, ילד עדין ותמים, אבא היה כל העולם בשבילך. אבא היה הכי טוב, הכי גבוה, הכי חזק - הכי-הכי. אבא הגיע לשמים, אבא הרוויח הכי הרבה כסף, אבא ניצח אפילו דובים. תמיד אבא היה מספר לך על הדברים הנפלאים שהוא עושה. תמיד אבא פינק אותך, ותמיד הוא אהב אותך. וגם אתה אהבת את אבא. אהבת את אבא יותר מכל דבר אחר,יותר מכל הצעצועים שלך, אפילו יותר מהרובוט עם הרובה. כמובן, כשגדלת, וכבר חיית עם ילדים משלך, רצית שהם יחשבו עליך בדיוק מה שאתה חשבת על אבא שלך. ולכן, כל יום היית מספר להם סיפורים שיאדירו אותך - סיפורים על איך אתה יכול לתקן כל דבר, על זה שיש המון אנשים תחתיך שמקשיבים לך, על כמה נשים השגת כשהיית צעיר;
אתה גם מוסיף דברים שאבא שלך היה מספר לך על עצמו - אתה מספר שאתה מרוויח מיליונים ביום, ושאתה יכול לנצח דובים.
והבנים שלך אוהבים אותך. הם מעריצים אותך. אתה הכל בשבילם.
כל פעם שאחד הבנים שלך מבקש שתספר לו סיפור, אתה מספר לו שלפני כמה ימים נכנס דוב גדול לבית, ואתה גרשת אותו לבדך.
והם מאמינים לך. הם בוטחים בך. הם חושבים שאתה האבא הכי טוב בעולם. כשהם רוצים להתגאות בך מול החברים בגן או בבית-הספר, הם תמיד אומרים שאתה מנצח דובים, ומבקשים שתראה את השרירים שלך, ותדגים איך הכי כדאי לתפוס דוב.
אחרי כמה שנים, כשהילדים שלך כבר גדולים, קורה דבר מוזר.
אתה יושב בביתך, בצהרי היום, שתול על הספה, ובוהה ללא מחשבה בטלוויזיה. פתאום, הדלת של הבית שלך נעקרת מהמקום, הרצפה קצת רועדת, ואתה ניצב מול דוב חום גדול, עם שיניים ענקיות וציפורניים חדות, בעמידה מוכנה לתקוף.
אתה נבהל מאוד, אך לפתע אתה שם לב שמאחורי הדוב, על פתח הבית, עומד אחד הבנים שלך עם כמה חברים, מחייך חיוך קטן.
אתה כמובן לא רוצה לאכזב את בנך. אתה לא רוצה להראות שכל מה שסיפרת לו כל השנים היה ברובו שקר. אתה רוצה שהבן שלך ימשיך להאמין בך. אתה לא רוצה לאכזב את הבן שלך, במיוחד לא מול החברים שלו. ולכן, אתה מזנק על הדוב, בלי לחשוב הרבה.
הדוב שורט אותך, נושך אותך, וזורק אותך מצד לצד, אבל אתה לא מאבד תקווה. אתה לא תאכזב את הבן שלך.
אתה נאבק בדוב, נלחם, ולא מוותר. עד שלבסוף אתה מגיע למצב שידך על העליונה.
באותו הרגע, אתה מתמלא בתקווה - הבן שלך לא יחשוב שאתה פחדן. אתה תראה לו שאתה האבא הכי טוב בעולם, ולא תאכזב אותו מול החברים שלו. ואתה כולך שמח, כל-כך שמח שאתה שוכח באיזה מצב אתה נמצא. אבל הדוב לא שוכח. הוא חושף את כוחו האמיתי. אתה מוצא את עצמך מלא אדרנלין, מגניב חצי חיוך, מלא באומץ טיפשי - עם הפנים על הרצפה, מדמם, כשדוב יושב לך על הגב. אתה עדיין קולט בזווית של העין את הבן שלך מסתכל, עדיין עם תקווה שתנצח. הוא עדיין מעודד אותך.הוא עדיין מאמין בך. אתה עדיין האבא הכי טוב בעולם.
ובתחושה הנפלאה שהבן שלך מאמין בך, אתה מחפש כוחות אחרונים שאולי נשארו בגוף החלש שלך. אתה מנסה לנער מעצמך את הדוב, חזק, מהר, עד שהדוב מתרגז. וכשדוב מתרגז, עדיף לך לא לשכב מתחתיו ולהתנועע כמו טרף. וככה, הבן שלך רואה את האבא הכי-הכי, משוסע ושרוט, נטרף על ידי דוב. האבא שהיה טוב כל-כך כל השנים, לא גבר על דוב. הוא מבין שאתה שיקרת לו כל השנים. שאתה לא הכי חזק מכולם, שאתה לא יכול לנצח דובים.
ואז, על המצבה שלך כתוב :
"האבא הכי טוב, שלא הצליח לנצח דוב".
כנראה שבכל זאת, בסופו של דבר, אכזבת את הבן שלך.
אחרי ששמעתי עד הסוף את השיר "לאבא שלי יש סולם" של עוזי חיטמן ז"ל, לקחתי את זה למקום טיפה אחר.
מקווה שהסיפור יצא טוב.
