ניחוח של עצמאות

ניחוח של עצמאות 

עיני נעצמו מעצמן.

לא הספקתי להעלות מחשבה אחת במוחי בשעה שפתחתי את דלת הבית לרווחה. נכנסתי פנימה במבוכה.

לא אמרתי מילה, אף לא ציוץ. דהרתי לקומה השנייה במהירות האפשרית. הנחתי את חפציי על המיטה הגדולה ושתקתי בלי להוציא אף הגה.

נרדמתי למספר שעות, התעוררתי ומיד התרוממתי על רגליי ויצאתי מהבית בריצה, לברוח מהמקום הכולא הזה, כל דקה נוספת בתוך סורגים – אצרח.

היום האחרון בשבוע ממושך, רגליי נעו לבדן ולקחו אותי. הרגשתי חופשי, משוחרר. לא מחויב לאף אחד, אך אין צדק בדבריי; הרגשתי שלא משנה מה אגיד, מה אעשה, זה לא יעזור ולא ישנה דבר. עיני בוהות ורואות רק את הדברים שצריכים לראות. חיים של יחיד.

אוויר צח, צלול, שדות פתוחים, גבעות מוריקות. רק שלי. שלי.

לקחתי את האוטובוס הראשון שראיתי. אמרתי לעצמי שלא חשוב לאן אלך, אגיע למקום טוב יותר. וכך חשבתי בהתחלה.

-          "לאן אתה צריך?" שאל הנהג. ישב לו על כיסאו המפואר. "כן, ילד! אני מחכה".

לא אמרתי דבר ונכנסתי.

בדרך בהיתי במספר האנשים המצומצם שישבו מבודדים אחד מהשני לגמרי, וחייכתי. האוויר הצח נעלם, וריח הסיגריות המרענן נע בתזוזות האוויר. הרגשתי יותר טוב בכל דקה שעברה.

-          "מאיפה אתה?" נער לבוש במדים מלמל. קם ממקומו והתיישב לצידי. "מאחד הישובים שבאזור?".

-          "כן, בדיוק" עניתי בפזיזות, והמשכתי לבהות בצללים שנעו על זכוכית החלון.

-          "תוכל לפרט?!".

-          "לא, אני מצטער".

-          "לאן פנייך מועדות?" שאלתי בחוצפה.

-          "ביום ראשון כהרגלי חוזר לבסיס, אלא מה!" צחקק בעליזות. "ואתה, אחי?".

-          "למקום אחר...".

הנער עצר את דבריו, היסס למספר רגעים ואמר, "אבל אתה רק בן 15, אם אני לא טועה. איך אתה רוצה להצליח בעיר הגדולה לבדך?!".

-          "אני כבר אחשוב על משהו, אל תדאג"

-          "יש לך כסף? אוכל? מקום ללכת אליו?" המשיך לבהות בי בדאגה, שאותי החרידה מכל.

-          "אם הייתי יכול לעזור הייתי עוזר, אך...".

-          "לא תודה. אני לא צריך את העזרה שלך ולא את העזרה של אף אחד אחר, אני יכול להסתדר לבדי. אז אם תוכל להפסיק לחקור אותי, זו תהיה עזרה גדולה מאוד – " הרחבתי את דברי בזלזול, "טוב, אחי?".

-          "רק ניסיתי לעזור, ילד" התרומם על רגליו והתיישב רחוק ממני, באחד מהכיסאות האחוריים.

ושוב לבדי. בוהה בזבוב המסכן המנסה לברוח החוצה אל אוויר העולם, בוהה בעשן הנולד מן הסיגריה שאותה נהג האוטובוס אחז באכזריות מרירה כל כך, בוהה בפני האנשים הזרים לי, בתקווה שאחד מהם יחזיר לי מבט.

הנער חייך אלי ואמר, "ודבר אחרון, ילד. כל סמטה, כל רחוב, יכול לפגוע בך בדרך כזאת או אחרת. זכור זאת תמיד".

מבחוץ נראיתי רגוע, אך מבפנים צרחתי. אני כבר לא ילד, אבל אני עדיין לא גבר. השעות, הדקות, השניות, עברו באיטיות מכאיבה. עשרות תחנות ואנשים עברו מול עיני, עד אחרון האנשים שירד מן האוטובוס.

-          "זו התחנה האחרונה!" צעק לעברי נהג האוטובוס. "סליחה, ילד. אתה מתכוון לרדת?".

הנהג, גדול הממדים, צעד לעברי בצעדי ענק. אחז בכיסא שבו ישבתי ואמר במבט מאיים, "זו התחנה האחרונה היום, תצטרך לרדת. אני לא רוצה להשתמש בכוח! שמעת?".

בהיסוסים רבים התרוממתי על רגליי ואמרתי, "כן אדוני. ארד תוך דקה".

הלכתי שעות על גבי שעות לאורך הכביש, אולם סופו לא נראה באופק. התקווה נעלמה ומחשבות מעורפלות החלו לצוץ בראשי. מחשבות על איך לגזול ממני את חיי. אני יודע שזה נשמע נורא ואיום, אך כך חשתי. תחושה שתשחרר אותי מכל הכבלים.

ככל שהמשכתי לצעוד לאורך הכביש חשבתי על כך יותר וההרגשה המשחררת החלה להיות קרובה כל כך. יכולתי לטעום את אותה הרגשה. הניחוח המהפנט הזה שטף אותי ופקד עלי לעשות כדבריו.

מסוחרר פניתי בסמטה הקרובה והתגלה מולי מרכול קטן החבוי בין הריסות ואלפי עצים עצומים שהתנשאו סביב, ששמרו על נוף עתיק יומין ומדהים ביופיו הייחודי.

-          "ילד, מה אתה עושה כאן בשעה כזו מאוחרת בלילה?" שאל מנהל המרכול, בוהה בי במבט מאיים. לבוש סרבל אכול עש, מגלגל את עיניו.

-          "אין לי לאן ללכת" אמרתי. עיני התמימות החלו לחקור את החדר.

-          "אתה לא תוכל להישאר פה" אמר. "כנראה שתצטרך למצוא מקום אחר".

-          "אז אתה חושב שאולי אוכל לקחת את אחד החטיפים האלו? לא אכלתי שעות!".

-          "יש לך כסף?" צחקק בקול מלגלג.

-          "לא" מיהרתי לומר. "אולי אעבוד פה מחר? ואחזיר לך את הכסף?".

-          "אשקול זאת" היסס רבות ואז אמר, "אראה אותך מחר, שעה שש וחצי בבוקר, באותו המקום! כן?".

-          תודה, אדוני" חיוך בקע בפניי. אין יותר שמח ממני. התחלה חדשה. "תודה רבה לך".

בשעה שנעל את המרכול והחביא את המפתח בכיס מכנסיו אמר, "שמי הוא מרדכי. נעים מאוד להכירך".

-          "ומהו שמך?" חזר לומר.

-          "פרי. און פרי".

-          "אז און פרי, תענה לי על שאלה אחת" בהה בי בסקרנות. "אם אין לך לאן ללכת, איפה אתה רוצה להעביר את הלילה?".

ללא רגשות אשם, ללא פחד, אמרתי, "שלא תדאג לי, אדוני. יש אכסניה לא רחוק מפה ובה אעביר את הלילה".

-          "אם כך, נתראה מחר".

מרדכי נעלם בין הצללים. רק עוד שש שעות ושתיים-עשרה דקות עד זריחת החמה. התחלתי לספור את השניות, הזמן עבר לאיטו. מספר שעות בודדות זהות לחיי אדם שלמים. נשכבתי בפינת הסמטה, מנסה למנוע מהרוחות הקרירות של ינואר לחדור לגופי.

לא הייתה עבורי אכסניה, הכל שקר וכזב.

שעות שכבתי כך. אלו לא היו שעות, אלא דקות ארוכות. אף קרן אור לא התגלתה מעבר להרים האפלים.

וכשעלה השחר, החמימות באוויר הפשירה את הקרח מעל גופי ויום חדש הפציע. הזריחה בהקה מול עיני והרגשתי כתינוק הנולד ופוקח את עיניו לראשונה.

צעדתי לעבר המרכול, אך הדלת הייתה עדיין נעולה ואף רוח חיה לא נראתה באזור. נעצתי מבטים סביב. כעבור מספר דקות מעיקות מרדכי נראה באופק הרחוק.

-          "הו... און! מה שלומך?" מלמל. "לא חשבתי שתגיע".

-          "למה שתחשוב כך? מרדכי" פניי היו חסרות הבעה.

-          "הילדים הארורים האלו!" אמר. "בשבילם זוהי בדיחה, לעבוד אצלי".

בשעה שמרדכי פתח את דלת המרכול באיטיות מחרידה, הכנסתי את כף ידי לתוך כיס מכנסיי. אחזתי את שטרות העשרים והחמישים וספרתי את מלוא הסכום באצבעותיי. אך החזרתי כל שטר ושטר ללא היסוס ולא דיברתי על כך עד כה.

-          "יש לך הרבה עבודה היום. זה לא יהיה קל" אמר.

-          "אעבוד קשה ואצליח, אדוני".

יום מפרך קרב לפניי. כחייל ביצעתי את דברי מרדכי, עד השקיעה שנראתה רחוקה כל כך ממני. חרדתי לחזור למחרת, אך משום מה התייצבתי, בדיוק ובהתמדה, לצד דלת המרכול, בכל שחר, למשך ארבעה ימים, עד שהחלטתי לעזוב את המרכול ולהמשיך בדרכי.

באותו לילה, לא ישנתי כלל. העייפו גברה עליי, אך עפעפיי לא הסכימו להיסגר ובהו קדימה. צעדתי בין רחובות עיירה זו. צעדתי בקשיחות ובמרץ. הירח חייך אלי וקרניו ליטפו את פניי בחום. הכוכבים צרחו וזעקו עד שקולם נשמע אליי. לדעת שאין אדם לצידי אינו זהה לתחושה העדינה של ניחוחות העבר. חרה לי, אולם התעלמתי מהגעגוע.

בהיתי סביבי, מולי התנשא תא טלפון לצד תחנת אוטובוס עזובה. דהרתי לתא הטלפון וסגרתי את דלת הזכוכית במהרה.

הרוחות העזוב החלו לתקוף את התא. טיפות הגשם הפרועות העידו על חורף קשה. ננעלתי בתוך התא ולא העזתי לצאת החוצה.

כל מספר שניות נעצתי מבט אל הצללים. העייפות החלה לצרוב והכל נעשה שחור.

-          "תתרחק מכאן! תלך!" צרחתי כילד קטן. בקול צרוד צווחתי מרוב חרדה. הוא דפק על דלת הזכוכית בעוצמה ומלמל, "לאן אתה חושב שאתה הולך, ילד?!".

-          "רחוק מכאן".

צחק בקול מצמרר. ועיניו נפקחו, בהו בי. עיניו כעיני החייל, כי את פרצופו של אותו אדם מיומי הראשון מחוץ לסורגים לא אשכח לעולם.

אחז בידית הדלת ובפתאומיות מבהילה, מרעידת חושים, פתח את דלת הזכוכית בשעה שלחש לאוזני, "אדם מת מהלך" וחזר על כך מספר פעמים עד שגיליתי שהכל היה חלום. חלום בלהות. כי תודה לאותו אדם שהעז להעיר אותי לקראת האור הראשון שקרב.

לקח אותי איתו אל תחנת האוטובוס ואל הנסיעה הראשונה שלי חזרה הביתה.

-          "תוכל לכבות את הסיגריה, בבקשה" אמרתי בגאווה. "אם זו לא דרישה גדולה מדי, אדוני".

-          "ללא ספק. רק היית צריך לבקש" אמר.

השאיפה האחרונה התנוססה בזרמי האוויר וסימלה על בואו של עידן חדש, לפחות בשבילי. לרגע, נתתי לרוחות העזות לנשוף על עורפי וקרני החמה בהקו יותר מאי פעם.

מעבר לחלון האוטובוס התנשאו גבעות מוריקות, עטופות בצהוב, ודבר כזה עדיין לא ראיתי במציאות חיי. כשטיח עצום בגודלו, המכסה שרשרת עמקים. אותם שדות פתוחים שדמיינתי במוחי במשך שבועות על גבי שבועות ואני כבר נשבתי בקסמם מזמן.