א. התאבדות.
הכל השתנה בשבועות האחרונים. הימים הפכו ארוכים יותר והלילות, השעות הבודדות שבהן עיני חשוכות, הפכו לדקות. העלטה בלתי נראית הייתה ונעלמה בין מצמוצים.
כך היו השבועות האחרונים, אולם בתוככי שחור דוקרני מפעם לפעם חתך וריד נוסף. כך הייתה ההרגשה בין מצמוצים, כאשר העלטה עטפה הכל.
עדיין לא הצלחתי להחזיר את עצמי אל הקרקע, להחזיק את עצמי בידיים. הסיבה לא ברורה כלל, כי אינני יודע כמה ורידים כבר נחתכו.
אני מסתכל על עצמי במראה, אבל אני אוהב את מה שעומד מולי. אני מחפש את השתקפותי באישוניי דרך המראה, כי אולי יום אחד אני אצליח להבין איך העולם רואה אותי; בנתיים אני לא מצליח להבין איך אני רואה את העולם וזה מענה אותי. ייסור של אותו וריד בודד נעקר באיטיות, אולם הדם לא זורם, אף לא מטפטף. לכן הלהבה לא כבתה כי דמי אינו זורם ואין דבר שירטיב את הבעירה.
לפעמים אני מרגיש שמישהו רודף אחריי, אך כאשר אני מביט אחורה הכל סביבי ריק, אין נפש אדם, ודבר זה מכאיב עוד יותר. כי לרגע רציתי, אולי אף קיוויתי, שמישהו רודף אחריי. אני לא אשקר, אולי הייתה זו תפילה.
אין לי כוח שעוד יום יבוא. אין לי כוח לחכות פעם נוספת לרדיפה אחר משהו שאולי לא יגיע. אני לא רוצה להמשיך לחכות עד שהלהבה תכבה. לעולם אני לא אחכה, אף לא שנייה, לטפטוף הראשון.
על גופי היו מונחים אך ורק חולצה ומכנסיים כאשר פניתי לרחוב שהיה בזמנו אפור וחיוור. אולי זאת הייתה הסיבה למה לא ראיתי באותו היום אף מבט אחד מחזיר אלי מבט. כמו זיקית, בין הצללים, הייתי בלתי נראה. אפור כמו האספלט שעליו דרכתי ברכות וחיוור כמו הערפל שדרכו חדרתי בנחת. משב של עצמאות נתקל בי. אף שהיה הוא משב קיפאון, החדיר בי את התשוקה להתחיל יום חדש.
ידעתי בוודאות שהיה זה סופו של שבוע, היום האחרון במערכת הלימודים שתלויה בחדרי כבר כמעט חצי שנה.
אינני כואב על שש חודשים אלו, כי היו בהם זכרונות שחידשו אותי, עשו ממני אדם אחר לגמרי. כאשר אני נזכר עולים געגועים ורעדה צוננת זורמת בורידים. כאילו הם לא נעקרו מעולם.
זר הסיע אותי מטרים אחדים משער בית ספרי. במבט טהור הניח לי וחרה לי תגובתי כי הייתה היא רימה. אחזתי בשער חזק כי משום מה פחדתי שהוא לא יפתח. נכנסתי לבית הספר בתשואה לתחילתו של יום חדש. אני מתגעגע להרגשה זו, כאילו אותו משב של עצמאות הרים אותי מהאספלט ורפרוף כנפיי נשר עצומות בגודלן חיזקו אותי, ואיתן ריחפתי גבוה מעל הערפל. הרגשה זו חזקה כל כך בצורה שכאשר דאיתי בין העבים יכולתי לשמוע את הסופה המתקרבת.
התיישבתי שקט על הספסל לצד המזכירות. הייתי בין הראשונים להגיע. חיכיתי שחדרה של מחנכתי יתפנה מאדם, וכעבור מספר דקות בלי להוציא הגה מפי, נפתחה הדלת. כך יומי החל, בכניסתי לחדרה. נכנסתי פנימה בגאווה, אולם כאשר בהתה בי בחיוך דק, כנפיי נתקעו בתקרה הנמוכה והפילו אותי מטה.
תחילה התקשתי להביט לתוך עיניה. מבטה היה חודר, אך בצורה מסוימת היא דיברה אלי, אפילו לפני שפתחה את פיה. הרגשתי קרוב אליה יותר מאי פעם כי יכולתי לקרוא אותה באותו רגע כספר פתוח. אך עדיין הרגשתי לכוד בין ארבעת הקירות ורפרוף כנפיי כשל פעם נוספת.
"איך אתמול בערב עבר?" המשיכה לבהות בי. "אתה לא היית בבית כשדיברתי עם הוריך".
פשוט לא עניתי. אך היה לי כל כך הרבה דברים להגיד.
חרדתי מהמחשבה שאגיד יותר מדי ולאחר מכן לא אוכל לחזור בי, לכן לא אמרתי דבר. לפעמים כך הייתי מתפקד במצבי לחץ. אולי מצבי לא השתנה. הלוואי שהייתי יודע.
"איך הוריך הגיבו, משה?".
אם היא הייתה פוסקת לרגע משאלותיה, הייתה היא יכולה לשמוע אותי מדבר אליה. אם היא הייתה מקשיבה חזק יותר הייתה שומעת את תפילותיי. גם אם היו הן לאלוהים וגם אם היו הן בקשות תפלות. לי זה לא היה משנה כלל, רק רציתי שמישהו יקשיב לי, גם אם אני לא אומר כלום.
רציתי לבדוק מהי השעה, אך לא היה בחדר שעון. משום מה יכולתי לשמוע את תזוזת המחוגים.
לרגע, האוויר נשאב מהחדר כאילו הזמן עצר מלכת. אך היה זה רק לרגע. בסיומו, הרגשתי כאב כאילו עורי נחרט, כאילו תנודות האוויר מנסות פעם נוספת לנשוב, אך הזמן לא חזר עדיין למסלולו.
נדהמתי לראות את פיה נפער ובין כל הגה עברו חיים שלמים, אולי לא באותו חדר ספציפי, אך לאותו רגע בודד זה ראיתי בעיני עשרות לידות וכן עשרות מיתות, בכל מרחבי העולם.
עיני בהו בעיניה, אך אני כלל לא ראיתי אותה. עיני היו פעורות ללא סיבה וכן לא הייתה לי סיבה לעצום אותן.
"משה, לא הזמנתי את הוריך לשיחה, כי לא רציתי להכביד עלייך עוד יותר! אתה בעצמך אמרת לי לעשות מה שאני רוצה, אבל אני יודעת שזה לא מה שבאמת התכוונת להגיד".
המשיכה להביט בי בחיוכה הדק כשפניה מוטלות על הצד, כאילו היא מנסה לקרוא אותי.
הרחיבה את דבריה, "לכן רק התקשרתי אליהם אתמול בערב. ספר לי, הכל עבר בסדר?".
"איך את מעזה להשוות אותי לתלמידים אחרים בכיתתי?!".
עור פניי החל לצרוב. ידעתי שתנודות האוויר החלו לנשוב, כי החריטות מתחילות לצרוב אך ורק אחרי שהן נחשפות למשב רוח, גם אם היה הוא הרגיש ביותר.
חזרתי ושאלתי זועם, "למה השוות אותי לתלמידים אחרים בכיתתי, כאשר ישנם יותר מעשרים תלמידים עם אבחון?" לא ציפיתי לתשובה ממנה. "כל אדם הוא אחר. כל אדם נולד לבד ומת לבד". אני לא אוכל להבטיח שכל מילה שיוצאת מפי נשמעה באותו היום בין ארבעת הקירות. אפילו אני לא יודע אם הולכתי שולל את זכרונותיי, כי לפעמים ישנן מילים שזורמות בורידים כדמי והנן מסתתרות בשתיקה.
"אני מבינה אותך" מצמוציי הרבים החלו לפסוק.
הסופה נעצרה מטרים בודדים מחדרה. ללא ספק רוחות עזות סבבו אותי, הן ניסו להודיע לי על בואה של הסופה. לכן צריבת עורי אך ורק התגברה. דבר שהורגש אך ורק בין מצמוצים.
הזמן אחז בי חזק יותר בין מצמוצים ובלי הסבר ידעתי שמחוגי השעון נעו אט אט, נתנו לי זמן נוסף עד פסיקת הדין.
הניחה את ידה על חזה וכל מילה שיצאה מפיה הדהדה בחדר, והמילים רק המשיכו להתחזק, "אני מצטערת אם פגעתי בך, משה" כך הן הדהדו. "אני לא הייתי צריכה להשוות אותך לאף אדם כי כל אחד הוא אחר. אתה צודק".
אין בי כל צניעות שהיא, אך אולי פעם הייתה. אולי פעם, באותם זכרונות רחוקים, אם הייתי נולד ביום אחר או בשעה אחרת, אולי לא הייתי חרד שדמי יתחיל לזרום, כפי שאני עכשיו, אלא כנפיי עוף חול היו פורצות דרך התקרה הנמוכה ומרימות אותי עד לאן שכבר אני לא רואה את הערפל עוד. העבים יעלמו כליל ולא יהיה חופשי ממני.
אינני אצטרך להתפלל עוד כי התפילות של אותם אנשים שלא רדפו אחריי בימים שהבטתי אחורה, תפילותיהם ישמעו באוזניי.
ידעתי בוודאות שהצניעות כבר לא שוררת בי יותר. נתתי לה לומר כל מילה ומילה לבדה, כי גם אם זה היה לרגע, עדיין הייתי צריך לשמוע את המילים הללו. הרגשתי במרומים, אך זו לא הייתה הרגשה מוכרת. היא התפללה אלי ותפילה זו לא הייתה סתם בקשה תפלה.
עיני התערפלו והחלו לדמוע, אך לא נזלה אף טיפה. דמעתי כי לא הייתי רגיל לאוויר הצח שנשב תחת כנפיי, רחוק מעל העבים.
עורי המשיך לצרוב ובפנים צרחתי. אך היה זה כי גופי עלה בלהבות וחתכתי את השמיים בעמוד אש. הייתי רחוק ממנה כי הסופה לקחה אותי איתה. אבל שמעתי את ההד, שמעתי את דבריה חד וחלק, כאילו הייתי יחד איתה בחדר.
"חשבת פעם ללכת לדבר עם היועצת?" התמוטטתי מטה, חזרה דרך התקרה הפרוצה. "שמתי לב לכך במיוחד בסיפורים הקצרים שלך שהבאת לי לקרוא. חשבת פעם ללכת לדבר עם מישהו?".
עד עכשיו, הייתי אותה זיקית. עד עכשיו, דיברתי אבל אף אחד לא הקשיב.
היא כן הקשיבה לתפילותיי. היא כן שמעה את כל מה שרציתי להגיד, ולא פתחתי את פי אף לרגע.
כנפיי, ברוב עוצמתם, מוטטו את ארבעת הקירות. אבל אני לא הולך לשום מקום; גם אם אצטרך לעזוב את חדרה, דבריה לא ישכחו לעולם.
ורידיי נעקרו כבר מזמן, לכן פחדתי לנסות לגדל וריד אחר וריד. התרגלתי לכך כבר, אז אמרתי, "אין לי מה להגיד ליועצת! בשביל מה לבזבז את זמנה, אני בטוח שיש לה דברים חשובים יותר לעשות" מיהרתי. "פסיכולוג? אין לי או להוריי מספיק כסף בשביל פסיכולוג".
בזמן שמלמלתי שקרים נוספים, חשבתי על אותם דברים שהיא הציעה לי לנסות, לפחות פעם אחת. מבחוץ עיני מעורפלות וגופי שלו. אך מבפנים צרחתי.
אין לי ספק שאם בי היה וריד חדש הוא נעקר פעם נוספת. המילים יודעות לשטות בך יותר טוב מאשר עצמך. רציתי לצעוק את המילים הנכונות, משום מה לא יכלתי.
"אתה לא יכול לרמות אותי" חיכיתי בציפייה רבה לחוצפה שרק עכשיו הגיעה. "אני רואה את העצב שבעינייך".
אבל אני מרגיש אותו, זעקתי בפנים פעם אחר פעם, עד שהיא עצרה אותי, "משה, אני יודעת שכל זה לא רק בגלל התעודה, אלא - ".
המשכתי את דבריה, " - אם תראי אותי עם חברים שלי, אני האדם המאושר ביותר. אנשים מבקשים ממני להפסיק לצחוק, לא להפסיק לבכות".
אני יודע שגופי לא מחלים בקלות, לכן צריך לתת לי זמן נוסף. אך מחוגי השעון לא נעצרו פעם נוספת, אלא זמני מוקצב.
המילים הן אלו שגידלו ורידים חדשים ודמי זרם בתוכן. הן אלו שהמשיכו לכאוב. הן אלו שהמשיכו להרגיש את מה שאני הרגשתי. לכן כאשר יצאתי מחדרה לא היה לי דבר להגיד, אף לעצמי. המחשבות, כרגע, הן אלו שנעקרו.
חזרתי הביתה. סגרתי את הדלת בחדרי וסובבתי את המפתח מספר פעמים כי רציתי להיות בטוח שהדלת ננעלה. ביד אחת אחזתי במכחול וביד השנייה אחזתי בצבע אקריליק שחור. אות אחר אות רשמתי בכתב ידי על הקיר הצחור, 'נאמר שהדבר הקטן ביותר כמו נפנוף כנף של פרפר יכול לגרום לסופת טייפון בחצי מרחבי העולם.'
נשמתי את לב הסופה עד שהתחלתי להשתעל. נאמר לי על בואה מספר רב של פעמים עד שאוזניי החלו לדמם. הרוחות ליטפו אותי עד שהן חדרו דרך עורי. ראיתי מולי את העדשות בעיניי נתלות על אחד מזרמי הסופה ומתנפצות לעשרות חלקים, הכל הפך מטושטש.
זעקתי את שמי חזק עד שקולי חלש ונעלם.
לבסוף, בהיתי סביבי וקלטתי כי אני פעם נוספת נמצא כלוא בין ארבע קירות. חמשת חושיי הפסיקו לתפקד וגופי שכב על המיטה חרד.
כל הזכויות שמורות - ע.ג.לוי
