התהלכתי שעות על גבי שעות, ימים ארוכים, שבועות שהתארכו לחודשים, ואפילו שנים, באותו רחוב. הדרך ישרה היא, אך מתפצלת לעיתים די קרובות. לפעמים אבן נוצצת משכה את עיני, עד שחשתי תאווה כלשהי לגעת בה. פעם דווקא האפרוח החמוד והשמנמן קרא לי לבוא, לחבק אותו וללטף, להרגיע ולהרדים. למרות ההפצלויות הרבות, תמיד חזרתי למסלול המיועד לי, משתדלת לזרום עם ההרפתקאות שהוצבו לי, אך תמיד לזכור מה נכון ומה לא.
עד שפגשתי אותו.
התגלמות השלמות במלוא מובן המילה. אחד כזה, שלא משנה כמה אני אנסה לא להתאהב בו, לשמור על הלב שלי מפגיעה קטלנית, לשמור על מרחק בטחון.... מילה קטנה שלו תוכיח לי כמה אני חלשה בתחום הזה. ואפילו אז, הוא יגיד שזה בסדר, שהוא לא מבקש ממני להתאהב בו, ובטח שלא מבקש ממני להצהיר על כך בקול, או בכלל. ושנינו יודעים שאני אוהבת אותו כל כך. וכשהוא אומר את זה בעצמו, העולם נעצר לרגע. השמש מחייכת, הירח מחייך אל השמש. העולם הכחלחל מתעלם מכולם ומתרכז רק בנו. מפסיק להסתובב, להכיל בתוכו רעשים ובלגאנים, ומאפשר לשלוש המילים הכל כך משמעותיות, לחדור עמוק עמוק אל תוך הלב.
ואני נשכבת לאחור על המיטה הזוגית הענקית של איקאה. הגוף שלי מלא באנרגיות ומצד שני, ריק לחלוטין. אני מרגישה את הפוך הלבן מתחתי ושומעת את הנשימות העמוקות בתוך האוזן. "אתה משגע אותי..." אני לוחשת ממש חלש. "גם את רותם... גם את".
וכך אנחנו מדברים בלילות, כשיש קצת זמן פנוי בתוך המציאות הזו. הוא לוחש לי דברים יפים, ואני מספרת לו את כל מה שעובר עלי. הוא מקשיב, מייעץ, עוזר ותומך, ואני לא מבינה למה אחר כך- הוא עוד אומר שאני המלאכית בסיפור הזה. יש בו כל כך הרבה חכמה, שמשתלבת בפשטות שלו.
ואני אוהבת אותו.
אני אוהבת את ההודעות שלו תוך כדי שיעורי אזרחות.
אני אוהבת את הקול שלו בלילה, וגם ביום.
אני אוהבת לשמוע את ההודעות הקוליות שלו פעם אחר פעם.
ואני אוהבת להיזכר...
אוהבת לשחזר את חיבוקיו המרגשים, שגרמו לגוף שלי להפוך לג'לי.
ישר אל זרועותיו התמסרתי, בלי לחשוב פעמיים.
השפתיים שלו על צווארי, מעבירות צמרמורת במקומות ששכחתי שקיימים. וכל המחסומים שמתנפצים להם אחד אחרי השני...
"איך אתה יודע הכל?" אני שואלת אותו לאחר ששברנו עוד מחסום, שהוא אמר כבר בתחילת הדרך- שיישבר. והוא מחייך לעצמו חיוך קטן ומסתכל עלי עם כל כך הרבה אהבה.
הוא מרפא לי כל מיני פצעים שהשאירו אחרים, מתקן את החלקים שנפגעו בנפש, ומגלה לי שאפשר גם אחרת. כשהכניס את אצבעותיו אל תוך שיערי, ליטף את הלחי שלי ועצם את עיניו, הבנתי שיותר מזה- אי אפשר לבקש. הנשימות העמוקות והרגועות שלו, כשהוא מלטף אותי ומנשק, מגע אצבעותיו מרפרף על עורי ומעביר בי זרמים...
ואני קמה בבוקר, הולכת לכיתה, נכנסת באיחור קטן.
מחייכת למורה, הוא מאפשרת לי להיכנס כי היא מחבבת אותי.
והיא מדברת על חוק השבות וכל מיני זכויות הפרט,
כשאני עם הפלאפון בכיס, מרגישה את הרטט, קוראת את המילים שלו גם מבלי להסתכל על הצג. כיף לו איתי, אתמול בלילה היה כל כך מיוחד, ו..
"אני אוהב אותך רותם שלי".
