פעם אחת, בממלכה לא כל-כך רחוקה, חיו מלך ובתו הקטנה.
המלך היה עשיר, והוא ידע לשלוט בממלכתו בנאמנות.
הממלכה שגשגה, ולמלך לא היו דאגות.
עם הקדמה כזאתי, בטח הייתם מצפים שגם הבת תהיה מאושרת, ושמחה, ושיהיה לה כל מה שהיא רוצה בחיים.
אבל הנסיכה, נטלי שמה, הייתה עצובה.
היא לא שמחה ככל הממלכה, היא לא ידעה שמחה מהי.
נטלי נהגה לשבת יום וליל בחדרה, לבד, בודדה, ולבכות.
ככה היא ישבה, ושתקה, ובכתה.
והמלך, שאהב את בתו יותר מכל דבר אחר בעולם, זימן את כל שרי הממלכה, ואת כל יועציו, ואת כל זקני העיר, שינסו להבין למה נטלי, אשר לא חסר לה כלום בחיים, למה היא עצובה.
והיועצים ישבו עם נטלי יום-יום, ודיברו איתה, וניסו להבין את מחשבתה, אך ללא הועיל.
ושרי הממלכה ניסו להערים עליה כדי שתגיד מה פשר עצבותה, אך נטלי היתה חכמה מהם, ושתקה.
וזקני העיר חפשו בספריה המלכותית, אולי ימצאו הסבר פסיכולוגי לעצבות נטלי, אבל הם לא מצאו.
ונטלי נשארה בעצבותה.
המלך, שהיה יותר ממלך טוב, הוא היה גם אבא טוב, חשב לדבר עם נטלי בעצמו.
"אולי ילדתי מתביישת משרי ומנתיניי", חשב. "אם אדבר איתה בעצמי, היא ודאי תספר לי מה נפל על ליבה"
ניגש המלך לחדרה של נטלי, דפק 3 דפיקות רכות בדלת, וחיכה.
הוא חיכה לשמוע את קולה של נטלי המזמין אותו אל תוך החדר, אך כל מה ששמע היה רק בכי מר של ילדה עצובה.
פתח המלך את הדלת, וראה את נטלי שוכבת על המיטה (אשר היתה רטובה מדמעותיה הרבות של נטלי), עם עיניים אדומות מבכי, אוחזת במכתב.
ביקש המלך את המכתב מנטלי, וזו, אשר כיבדה את אביה המלך, נתנה לו להציץ.
ראה המלך את המכתב, אשר בו היה כתוב :
"נטלי, את אינך יודעת מי אני, אבל אני יודע טוב מאוד מי את.
את היא הנסיכה של ממלכת ירוק-עד, ואני?
אני רק פשוט עם,בן איכרים עלוב, אשר נושא מבטו אלייך, חושב עלייך בכל יום שעובר,
חשב המלך : "הלוא ממכתב זה צריכה נערה לשמוח. נערה אשר יודעת שיש אדם הנושא מבטו אליה, אמורה לשמוח שמחה שלא תתואר".
אבל אז המשיך המלך לקרוא את המכתב.
"אבל אני, אינני יפה תואר. וגם לא עשיר. אני בן המעמד הנמוך, ורק יכול לחלום על מפגש איתך, הנסיכה. אני אינני מעיז אפילו להגיד את מחשבותי בקול, שמא ישמעו אותם, ויצחקו עלי.
הלא איך איכר יפגש עם הנסיכה?"
ואז ראה המלך, בתחתית המכתב( אשר לא היה חתום בשמו של השולח), את כתב ידה של בתו :
"אולי המראה והמעמד שלו לא שווים לשלי.
אבל אדם אשר רואה בי עוד משהו חוץ מנסיכה, אדם אשר רוצה להיות איתי בזכות מי שאני, ולא בזכות מעמדי - עם אדם כזה ארצה להיות כל חיי"
ואז הבין המלך.
בתו התאהבה.
בתו התאהבה באלמוני, ורצתה לפגוש אותו, אך היא לא יכלה.
וזאת היתה הסיבה לעצבותה.
המלך, אשר היה חכם מאוד, החליט לערוך מסיבה.
מסיבה, שאליה יוזמנו רק איכרי הממלה ואנשי המעמד הנמוך.
המלך ביקש מאחד משריו להוצא צו מלכותי, אשר בו נכתב :
"ביום שישי הקרוב, תערך מסיבה מלכותית לאיכרי העם. חובה על כל איכר ועל כל משפחתו להגיע."
הצו נתלה ברחובות העיר, והאיכרים ראו את הצו והתכוננו למועד.
הזמן עבר, ויום שישי הגיע.
בטירתו של המלך התייצבו כל האיכרים, בבגדים יפים עד כמה שיכלו להשיג.
כל איכר, וכל בני משפחתו, באו למסיבה.
חוץ מבן אחד, של איכר אומלל.
איכר זה הודיע שבנו חולה, ולא יוכל לבוא למסיבה.
חוץ מבן זה, היו שם כל בני האיכרים.
המלך ניגש לחדרה של נטלי, דפק 3 דפיקות, ולאחר מכן נכנס לחדר.
אמר המלך לנטלי : "זימנתי את כל איכרי הממלכה לטירה. כמעט כולם הגיעו. אני בטוח שאחד מהם יהיה זה שכתב לך את המכתב. צאי לשם, דברי עם הנערים. אולי, אם יתמזל מזלך, תמצאי את אהובך."
נטלי, למרות שאף פעם לא ראתה את אהובה, ואף פעם לא שמעה את קולו, ידעה שברגע שתיתקל בו, תזהה אותו מיד.
ביקשה נטלי מאביה לצאת מהחדר, והתחילה להתייפות.
היא לבשה את בגדיה היפים ביותר.
היא התבשמה בבשמים היקרים ביותר.
היא ענדה את תכשיטיה הנוצצים ביותר.
ואז נטלי יצאה, מלאה בבטחון עצמי, לפגוש את בני האיכרים.
היו שם ילדים קטנים שהתרוצצו בין האנשים.
היו שם כמה נערים בני גילה שניסו להשתלב בשיחות המבוגרים.
היו שם כמה בנים מעל גילה.
נטלי שוחחה עם כל בן ובן שהיא ראתה.
היא עברה בין כל האנשים, מחפשת את אהובה המסתורי.
כמה שנטלי חיפשה, היא לא מצאה.
היא לא מצאה אפילו אחד שמצא חן בעיניה.
נטל', מיואשת מכך שלא מצאה את שחיפשה, חזרה עצובה לחדרה. דמעות שבו והציפו את עיניה, והבכי חנק את גרונה.
זאת היתה תקוותה האחרונה. אם לא מצאה את אהובה כאן, חשבה שלא תמצא אותו לעולם.
פתאום, שמעה נטלי מחוץ לחלון חדרה בכי חלש, מרוחק, של נער. מיהרה נטלי לנגב את פניה מהדמעות, ויצאה בריצה מהארמון לכיוון קול הבכי.
אחרי שעברה נטלי בריצה כמעט את כל הממלכה, הגיעה לפינת רחוב, ושם, על המדרכה, ראתה ילד, בערך בגילה, בוכה.
התקרבה אליו נטלי מעט, ושאלה אותו : "נער, למה אתה בוכה?"
הנער, אשר עיניו היו מלאות בדמעות, לא שם לב שנטלי הנסיכה מדברת אליו. ענה לה הנער : "יש נערה מסוימת, שאותה אני אוהב יותר מכל. אבל היא הנסיכה, היא בעלת כוח, היא לא ברמה שלי. אני רק בן איכר מסכן, עני, שכל שאר האיכרים בזים לו. ואיך אוכל אפילו לחשוב שנסיכה יפה, מתוקה וחכמה כמו נטלי תחזיר לי אהבה?"
נטלי, מתרגשת יותר מתמיד, התקרבה אליו. היא עדיין לא חשפה את זהותה. היא התקרבה אל הנער, ודיברה אליו ברכות, ליטפה אותו קלות, וניסתה לנחם אותו.
היא לחשה לו מילות עידוד, ואמרה לו שהחיים הם בלתי צפויים. הנער התעודד במעט ממילותיה של נטלי, וניגב דמעותיו. ברגע שהרים את ראשו,הוא ראה שהנסיכה נטלי, בכבודה ובעצמה, עומדת מולו, ומנחמת אותו. הנער חייך מעט, הסמיק קלות, ואיבד את הכרתו. נטלי ניערה אותו טיפה בניסיון להעיר אותו, אבל בזמן שניסתה להעיר אותו, נתקלה בכמה פתקים בכיסיו. לקחה נטלי פתקים אחדים, והתחילה לקרוא.
"לנטלי אהובתי" "אהובתי היקרה" "כמה מילים מלבי לאוזנייך" "שיר אהבה קטן".
ראתה נטלי שכל המכתבים היו ממוענים אליה.
התרגשה נטלי עד מאוד, כי עכשיו ידעה בוודאות שזהו הנער שאותו רצתה, זהו אהובה האמיתי.
נטלי רכנה לכיוון הנער, עצמה עיניה, הרגיעה את הפרפרים בבטן שלה, וכיווצה שפתיה.
נטלי נישקה את הנער על שפתיו, והנער התעורר.
שפתיהם נשארו צמודות למשך רגעים אחדים, ולאחר מכן, נפלו זה בזרועותיו של זה, ונשארו מחובקים למשך זמן מה.
כך אהבה מצאה אהבה. נטלי והנער התחתנו, והנער וכל משפחתו הפכו מעניים לעשירים. עם מות אביה, נטלי והנער הפכו להיות שליטי הממלכה.
נטלי החליטה להוציא חוק, שאוסר להפלות את איכרי העם, ועל שאר אנשי העם לתת כבוד לאיכרים, ולהתנהג אליהם כאל שווים לשאר התושבים.
וכך נטלי והנער, וכל האיכרים בממלכה, חיו באושר רב עד עצם היום הזה.
