בשביל ילד אתה מזיין נהדר.

ראשי נח על כתפו, חבוק בין ידיו שחפנו וחרשו בשערי במשך דקות ארוכות.

`אתה יודע, כמה שהיו לנו זיונים נהדרים עד היום, נראה לי שזה האחרון

התעלה על עצמו. בשביל ילד אתה מזיין נהדר, אפילו בשביל גבר. קצת חבל

לי שזה היה האחרון,` לחשתי אל תוך הבוקר שביצבץ מבעד לתריס.

`מה...על מה את מדברת? מה אחרון? את צוחקת נכון?` הוא השיב וניסה

לצחוק, צחוק מאולץ משהו ומאחוריו הסתתרה חרדת נטישה של ילד מבוהל.

`אני לא יכולה יותר,` אמרתי, `זאת אומרת, נשבר לי. נשבר לי מכל הסיפור

שלנו. אחרי כל הזמן הזה שאנחנו יחדיו וכל הנסיונות והשיחות שלנו, אני מרגישה

כאילו הכל נזרק לאסלה ובהנף אצבע לחצת על "מלא". הכל נשטף ואתה עומד

מעל האסלה, מביט איך הכל נשטף וצוחק לעצמך. זה הכל משחק עבורך.

כמו ילד קטן שנוהג בחוסר זהירות, מתוך חוסר מודעות. פשוט הרסת משהו

שאפילו לא היית מודע לו, לא ראית ממטר. חשבתי שאני אכעס כשאגיד לך

את כל זה, אבל אני לא. אני לא כועסת. איך אני יכולה לכעוס על ילד? ילד חסר

כל התחשבות או מחשבה, ילד שעטוף בגוף של גבר. ניסיתי, כל כך ניסיתי שתבין.

אני באמת מצטערת.`  הוצאתי סיגריה מהקופסא שנחה על השידה. המצית לא

בנמצא, נראה שהשארתי במטבח.

`ולמה לעזאזל אני זו שמצטערת בפניך?! כמו... כמו אם בפני בנה?!`

קמתי מהמיטה, פרועת שיער, והתישבתי מול המראה. מביטה בעצמי ובו מאחורי

גבי, מביט בי מעל כתפי. יש לו כתפיים רחבות, יפות. כתפיים שמחרמנות את

האשה שבי בכל רגע נתון. כתפיים שנותנות לילדה שבי מחסה בכל רגע עצוב.

ואולי כתפי הגבר הם התחליף לחזה הנשי - מקור אוכל לילד באשר הוא ילד,

ומקור תשוקה לגבר באשר הוא גבר. גברים, ילדים, איך הגעתי לזה בכלל?!

`...ובבקשה, אל תגיד לי שאתה אוהב אותי, בגילך אתה אמור לדעת, לראות לאן

זה מוביל. אל תגיד לי שלא ידעת. אתה באמת אמור להיות מספיק בוגר לדעת

את התוצאה. אל תגיד לי שאתה אוהב אותי. שברת לרסיסים משהו כל כך יפה,

משהו שלעולם שוב לא ניתן יהיה לתקן, תמיד יהיה רסיס קטנטן שיחסר.` 

שונאת את זה שאני מאבדת דברים. שונאת את זה שאני מאבדת דברים ושוב

לא מוצאת אותם לעולם. `תעזוב בבקשה ואל תשוב, גם אם אבקש, פשוט אל.`