יצירות אחרונות
מה שביני לבינך- בסוד (6 תגובות)
**לנה** /שירים -21/11/2026 18:37
חיסול במבצע (2 תגובות)
jakuper /סיפורים -21/11/2026 17:58
על שהיית שם (3 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -21/11/2026 13:26
ציפורי היער (5 תגובות)
עליזה ארמן זאבי /שירים -21/11/2026 08:25
הייקו - לבמת הדיון של אריק חבי"ף (8 תגובות)
גלי צבי-ויס /שירים -21/11/2026 07:56
מֵעֵבֶר לַגָּדֵר - לבמת הדיון של אריק🌹🌹🌹 (12 תגובות)
שמואל כהן /שירים -21/11/2026 05:32
יש מספיק זמן (6 תגובות)
דני זכריה /שירים -21/11/2026 05:24
סיפורים
חיסול במבצע
השומר מתקרב אל הדלת. עוצר שני מטרים ממנה. מסתכל על שעון־יד, אחר כך על שעון־קיר, שוב על שעון־יד. מגרד במצח, נאנח, ולבסוף דוחף את המפתח לתוך המנעול ומסובב.
למרות שהתכוונתי לשחרר את ידית הדלת ברגע שהחנות תיפתח, מצאתי שאינני יכול לעשות זאת כי ידיים אחרות אחזו בידי במקום הידית ומנעו ממני לשחרר את לפיתתי.
וכך, אני נסחף לחנות בתוך המון נשים שצועקות, "אל תגעי, זה שלי! לא, זה שלי! תני לי, יא...!"
הידית עדיין בידי. מה אני צריך אותה? ממש לא, לכן אני מנער את ידי כדי להשתחרר ממנה. אבל, במקום ליפול למטה, כמו שצריכה לעשות כל ידית שמכבדת את עצמה, היא עפה מעל ההמון ונוחתת הרחק ממני. לא שאני רואה את הנחיתה, אני שומע את הצליל "אייההה" במפגש של הידית הסוררת עם איזו מסכנה.
אני עושה את עצמי לא קשור לידיות המעופפות ומנסה לרוץ הלאה.
המדפים מתרוקנים במהירות מסחררת, כאילו יד בלתי נראית מוחקת אותם בזה אחר זה. שניות ספורות, וכל מחלקת המצעים הופכת לשממה מאובקת.
אני נגרר על ידי ההמון לכיוון המדרגות, נסחף למעלה שתי קומות ובסוף מוצא את עצמי שוכב על רצפת מחלקת הספורט. סביבי רק אנשים מתנשפים ומדפים חשופים. חיסול מלאי, במובן הכי מילולי.
אני מבין שעליי לרדת חזרה לקומת הקרקע אם אני רוצה לתפוס משהו לפני שהוא ייעלם. אני מתמרן בין הזרמים האנושיים, מנסה להגיע למדרגות, אבל הן עצמן נראות כמו פס ייצור: בכל צעד שמישהו עושה, מוצר נעלם. כריות, חולצות, נעליים, הכול נמחק.
אני נוחת על דלפק הנעליים, אבל גם הוא כבר כמעט ריק.
"הו, זוג נעליים יפות!" מישהי צוהלת, וברגע אחד אני יחף.
אבל מי סופר? במדף ליד נותרו רק סנדלי פלסטיק בצבע כתום זוהר, ממתינים לגורל דומה.
אני שולח יד, מישהי אחרת שולחת יד, ואנחנו נאחזים באותו זוג. אני מנער, היא משחררת, והנה, שני סנדלים בידי. אחד עובר לפה, השני ליד שמאל, ובימנית, אני דוחף-מפלס את דרכי החוצה.
כשאני יוצא, אני נועל אותם בגאווה ומנסה ללכת. קצת קשה - הם בגדלים שונים ושניהם לוחצים, אבל לפחות הצלחתי להשיג משהו ביום כל כך חשוב - מכירת חיסול.
למרות ההצלחה הכבירה שלי, אני חושב שזו הפעם האחרונה שאני עושה את זה. בפעם הבאה שארצה קצת התרגשות, אני אקפוץ בנג'י.
לפחות מזה אני בטח אחזור הביתה עם הנעליים שלי.
PS
קצת על הסיפור.
לפני שנים רבות הייתי עם חברתי דאז בפריז בחודש ספטמבר. היא שאלה אותי אם בא לי ללכת למכירה במחירים מצחיקים שמתקיימת כל שנה בעיר בתחילת החודש ומוכרים בה בהוזלות ענק את קולקצית החורף שתגיע לחנויות עוד כמה חודשים. אולי מישהו שמע על המבצע שנקרא Trois Jour- שלושה ימים. כך התוודאתי לתופעת מכירות לא נורמליות עם המון נשים שנלחמות על לתפוס חפצים לפני שמישהי אחרת תתפוס.
אתם בטח מכירים את התופעה כזו שקורית ב-Black Friday. אני חושב שבארץ היום אי אפשר לראות את מראות שרואים בארה"ב ביום חשוב זה, אבל... אולי מישהו ראה אתמול משהו מעניין, או מכוער, כי הכל אפשרי בזמנים טרופים אלו.
מקווה שתראו בסיפור רק אליגוריה ולא שום דבר מעבר.
PPS
ואיך לא, טיפה גם על המגדר.
זה שבסיפור מופיעות כמעט לגמרי נשים בכלל לא אומר שגברים, כולל אותי, מתנהגים אחרת כשיש אטרף של הנחות, שהן רק עכשיו ורק בכמות מוגבלת מאוד. נשים יכולות לשרוט פנים או למשוך בשערות. גברים, לא מעט מהם יוצאים מחגיגת הנחות כזו ישר לרופא שיניים.
תגובות
שמואל כהן
/
סיפור משעשע, שנון ומלא הומור, שהצליח להעביר אותי אל תוך המהומה המטורפת של מכירת החיסול.
/
21/11/2026 19:30
אריק חבי"ף
/
פארודיה מדוייקת
/
21/11/2026 21:46
התחברותתגובתך נשמרה |