שיניים [רכילוּת] // ריקוד /

בשני השירים יש ניצול של טכניקות ויזואליות והעדר תקניות לשונית כדי ליצור תחושת קצב מטרונומי או ריקוד רובוטי. אבל אני מודה שקצת קשות עלי הקטיעות של המילים, כמו ללעוס חלוקי נחל. ב"שִׁנַּיִם" חביב עלי המצלול הקולי של אכילה בפה מלא, עם אלמנט אונומטופאי.

רבקה יקרה,

שני השירים שלך מציגים שתי תנועות שונות לחלוטין, ובכל זאת בשניהם יש את טביעת האצבע הייחודית שלך , משחקיות לשונית, התבוננות חדה והומור שמסתתר בין השורות.

„שיניים / רכילות” הוא שיר משעשע ושנון מאוד. השיניים הופכות כאן כמעט לדמויות בפני עצמן, והלעיסה נעשית למעין מקצב של רכילות: נגיסה, רחש, עצירה, מתח , עד שהקורא כמעט שומע את ה„קְרְרְרְשְׁשְׁשׁ”. משחקי המילים והצלילים מעניקים לשיר חיוניות קומית נהדרת.

ומנגד, „ריקוד” הוא שיר אוורירי, קסום וכמעט חלומי. הבלרינה מרחפת בין „אלף לילה ולילה” לבין הבמה, בעוד הקהל נותר ספק מאזין ספק אינו מאזין , והיא פשוט ממשיכה לרקוד. החזרה על „עוד, עוד, עוד” בסיום יוצרת תחושה שהריקוד אינו מסתיים, כאילו התנועה עצמה הפכה לחיים.

שני שירים שונים מאוד, אבל בשניהם את מצליחה להפוך פעולה יומיומית או אמנותית קטנה , נגיסה או ריקוד , לעולם שלם של צליל, דמיון ואמירה. 

יום טוב ושקט

שמוליק

שני השירים התחברו לי באמצעות חוש השמיעה, הצלילים. צליל הנגיסה גם אם בשיניים תותבות. וזהו שיר עם הומור דק המשתרבב אליו ויוצר את תמונה קצת גרוטסקית. ומן העבר השני, השיר השני נשמעים צלילי הבלרינה ומעדנים את צליל הנגיסה בתפוח הצורמני משהו . 

אני מאד מתחברת לקצב ולתיאורים שבשני השירים. פחות מתחברת לצד הויזואלי של הכתוב כי לא ברורה לי המטרה של קטיעת מילה באמצע. אבל מקבלת בהחלט שזו בחירה ספרותית, וזו אינה פוגעת בהנאה שלי מהתיאור החי והדינמי של שתי הסיטואציות קראנץ׳ התפוח הננגס מהדהד באוזני. 

תודה רבקה יקרה.

בין כל אלה ,

שמעתי שיניים נוקשות...

אהבתי מאוד את שני השירים. 

אני מאוד אוהב את סגנון שבירת המלים, הויתור על הפיסוק שמאפשר קריאה כמעט "פוליפונית" של השירים.

הראשון שכולו עוסק בשיניים תותבות חושף את העובדה הבסיסית ביותר - הפרטים הכי קטנים, הכי טריוויאליים משנים עולמות.

השני הוא הרי "ריאליזציה" של הסיפור הידוע כל "חייל הבדיל". על נכות וגבורה על שבריריות אמיתית? מדומה? עולם הקסם בו הבלרינה רוקדת ללא סוף מרפרר גם לסיפורי שחרזאדה בהם הסוף נידחה תמיד, ודחייה זו והריקוד האינסופי ,עוד, עוד... ושניים אלה מתחברים היטב להגזמת הרכילות, אמנם בסוגריים אך עדיין, הממסגרת את שניהם.

אהבתי אותם מאוד

הראשון: כל אחד שנמצא בסביבתה של האישה שנוגסת תפוח עץ יש לו מה לומר. דברים מעין אלה קורים במציאות בשלל של דברים.

השני נלהב: הבלרינה רוקדת והקהל יודע לא יודע, מאזין לא מאזין והיא רוקדת עוד. יש דברים שהקהל שצופה לא יודע. דבר שיכול לקרות בכול מיני מצבים בחיים.

תודה רבה לך רבקה יקרה, יום טוב וסופ"ש טוב וחג שמח.

בריקוד השיניים נוקשות וכך גם הגוף שיהיה כל טוב לעוד שירים מעולים .תודה על שירים נפלאים 

שני שירים במכה אחת.

רבקתי היקרה, סיפורים שאין להם סוף והם נמשכים.

הגברת עם השיניים החדשות, תמשיך להראות לכולם

איך היא מרסקת את התפוח, וקול הנגיסה יפגע באזניהם

וינעם לאזניה...

והבלירנה, תמשיך לרקוד, גם כשכולם יתעייפו מלהקשיב ולצפות.

חשבתי, האם היא רוקדת לצלילי מפצח האגוזים, והפיצוח 

נשמע עוד ועוד, יחד עם התפוח הנגרס.

סליחה רבקתי היקרה, זה הדמיון הפרוע שלי שמצא לו דרור

במילים שלך.

ואני יודעת, הוא ממש ממש פרוע (ככה טוענים הנכדים שלי).