פרק 4 — A1
זוג הטרמפיסטים נעמד בנקודה בה הכביש היוצא מתחנת הריענון ״המבורג צפון,״ משתלב עם אוטוסטרדת A1.
בהחלט ניתן להגדירם כזוג יוצא דופן במראה ובאנרגיה המתפרצת שלהם כלפי חוץ וזאת גם מבלי להכירם, למרות שגם כל זוג טרמפיסטים אחר אשר היה מנסה לתפוס טרמפים מתחנת הריענון המבורג צפון, היה נכנס תחת ההגדרה של זוג יוצא דופן.
התנהלותם הססגונית שידרה מסר סמוי ואפוף ניגודים לסביבה, כזה המסביר מראש את תשובתו ובטרם תישאל השאלה, כי המציאות לחלוטין דילגה מעליהם.
זה לא שהמציאות לא ניסתה, היא השקיעה את מיטב כוחותיה על מנת שהשניים ילכו וילמדו מקצוע יוקרתי. ולאחר מכן ימקמו את חייהם באיזה פרבר יוקרתי, כזה העמוס במדשאות מצועצעות, ובניהן ילדים קטנים הרוכבים על גבי תלת אופן ותוך כדי רכיבה מפריחים בועות סבון לעבר מטרה בלתי נראית לנו המבוגרים, אך כזו שרק ילדים המפריחים בועות סבון באמצע מדשאה בפרברים, מסוגלים לראות.
אני מניח שהיעדרו של רצף אירועים זה מחייהם או מעתידם, הביא לכך שהמציאות פשוט דילגה מעליהם, ויתרה עליהם. ניכר היה שהשניים נחתו במקרה בלב עולם הנמל הסואן וכל אחד מהם היה סיפור של חופש והתלהבות בדרכו שלו.
הבחורה הייתה גבוהה, עם שיער פרוע בצבע שמש – מעין תערובת של גוונים בלונדיניים בהירים שהיו פזורים סביב ראשה בצורה טבעית ומשוחררת, כמו הדף מרוח שהכתה בה בחוזקה. היא לבשה סוודר רחב וסגול עם דוגמאות אתניות לא ברורות, ומכנסי בד ירוקים שהתנפנפו סביב רגליה הדקות בכל צעד. על כתפיה נח תרמיל גדול בצבע חרדל, עמוס בטלאים צבעוניים, מזכירים יותר אוסף חותמות בדרכון המעידים על המקומות בהם כבר הייתה. חיה חיים של תנועה וחופש, תמיד מוכנה להסתכלות חדשה על העולם.
הבחור לצדה, נראה מעט מופנם ממנה וגם היה נמוך מעט לעומתה, שיערו כהה ומתולתל שנפל על עיניו בצפיפות. הוא לבש חולצה לבנה פשוטה, ומעליה ז'קט ג'ינס מרופט, כזה שנראה כי הוא חלק ממנו לאורך שנים רבות. רגליו היו תחובות בנעלי הליכה כהות שכבר איבדו מזמן את הברק שלהן. גם עליו היה מונח תרמיל, אך קטן יותר, בצבע כחול כהה עם רצועות עור, והוא החזיק בו בעדינות אך בנחישות, כמו מי שמחזיק בתוכו את כל חפציו היקרים ביותר. היה בו מין שקט נסתר, שקט רועש. אחד השומר בתוכו מילים ורגעים לתזמון הנכון. עם זאת, כאשר דיבר, היה במילים שלו עומק ורכות, והוא הביע את מחשבותיו בצורה פשוטה ומחושבת, נותן לכל מילה זמן להדהד. מבטו סקרן וחוקר ושפתיו קפוצות מעט. והיא, ההפך הגמור, נראתה יותר כתזזית, מישהי המתמסרת לכל רגע ואף מוכנה לשלם מחירים נדרשים על מנת לוודא כי הרגע יהיה מה שלא יהיה, יישאר ברשותה.
הם לחלוטין נראו ניגודיים – היא מלאת התשוקה, זו שרועשת ומפזרת צבעים זורחים לעבר היקום, והוא שקט ומהורהר יותר.
כשנהג המשאית הבחין בהם, הוא חש מיד בניצוץ שביניהם. שילוב מנצח.
המשאית הגדולה בדיוק החלה לצאת מתחנת הריענון ביציאה הצפונית מהעיר, הוא פתח את חלון הצד הענק וקולו הדהד לעבר שני הטרמפיסטים הצעירים, שחיכו שם בתחנת היציאה, ״לאן אתם צריכים?״ הוא שאל, בעיניים מצומצמות וסקרניות, למרות החיוך הקטן על שפתיו.
״רוגן,״ היא זרקה לעברו, נדמה היה שהיא ניסתה לבחור את הנקודה הרחוקה ביותר על המפה, ואכן עשתה זאת. ואז באותו מבט נלהב המבקש לגמוע את העולם, היא החליטה להיות ספציפית יותר ״לחוף הנודיסטים.״
הנהג הניד בראשו, חצי צוחק. ״חוף נודיסטים? ברוגן? אתם בכיוון הנכון אם ככה.״
שניהם התמקמו מאחור, על גבי מושבי הנוחות מאחורי מושב הנהג, אלו אשר הופכים בלילות לתא שינה פרטי ומפנק, רגליהם נתלות מעל מושב עור בלוי, והכביש נפתח לפניהם ממבט על, בגובה תא הנהג במשאית, נוף החוצה את ליבו של הנהר העצום.
״זה מסלול ארוך״ הוא זרק לעברם בזמן שנכנסו לכביש A1 והגביר מהירות. ״מכאן נסע כמה שעות מזרחה, כביש אוטובאהן כזה. פה אין יותר מדי מה לראות, נהר, ערי שינה קטנות ומפעלי ענק המייצרים חלפים לתעשיית הרכב הגרמנית, יש רק כביש ובו פנסים אדומים מלפנים ואורות לבנים המגיעים מרחוק. כשנגיע ל-A20, הנוף יתחיל להשתנות.״
הבחור התרווח במושבו, הוציא ספר מתוך התרמיל, והבחורה חייכה. ״מה כבר יכול להשתנות בכביש? בטון זה בטון״
״את תראי,״ ענה הנהג בקולו הנמוך, ״ברגע שנעזוב את A1 ונעבור לנוף בו הים הבלטי שולט, משהו באוויר משתנה. כאילו מאט לכולנו את הקצב, המוח מתחיל להירגע, במיוחד אחרי כל הרעש של העיר. והכביש שם ה-A20 הזה, זה כמו להרגיש את המרחב של הים מבלי לראות אותו. קדימון מושלם לקראת הדבר האמתי״
השניים מאחור נראו משועשעים, חצי צוחקים. אבל ככל שהמשאית המשיכה צפונה וזרם המכוניות פחת, הם החלו לחוש את מה שתיאר להם. שקט נינוח התפשט, והנוף, שמוקדם יותר היה מלא במבנים אפורים ועגומים, הפך לירוק פתוח, עם שדות המשתרעים עד האופק.
״רואה,״ הוא קרץ לבחורה מבעד למראה, ״הבטחתי לכם נוף אחר. אנחנו לא רחוקים מלהגיע לשטראלזונד, העיר שמחברת אותנו לרוגן.״
״ושם?״ שאל הבחור, ״זה עדיין נראה כמו גרמניה?״
״שטראלזונד היא עיר נמל עתיקה, עם בתים צבעוניים ורחובות מרוצפים. המקום האחרון שבו תרגישו כאילו הזמן עצר. וכשנחצה את גשר רוגן, המים ייפתחו לפתע, הים יתרחב, אז תבינו שאתם ממש בדרך לאי. גם הרוח מרגישה שם אחרת.״
הם התקרבו לשטראלזונד, והצעירים הביטו סביב בהשתאות כשהעיר העתיקה קיבלה את פניהם. הגשר הארוך, רוגנברוקה, התמתח מעל המים, וממנו אפשר היה לראות את רוגן, שטוחה וירוקה, מזמינה אותם פנימה.
הם נשמו עמוק את ריח המלח שבאוויר. ״וואו,״ לחש הבחור, ״זה כאילו עברנו לעולם אחר.״
״עכשיו,״ אמר הנהג, ״כשנרד מהגשר, כביש B96 ישאב אותנו עמוק לתוך האי, ומשם תמצאו את הדרך שלכם לחוף. שקט פה ברוגן, שונה לגמרי ממה שאתם מכירים.״
הדרך המתפתלת כיוונה אותם לעומק האי. הטבע הפראי התחיל להופיע מכל עבר, ועבור הצעירים, המסע הפך לחוויה, הרפתקה שנולדה מתוך שיחה אחת קטנה עם נהג משאית קשוח.
שניהם הרגישו כי זה המקום בו הם אמורים להימצא, משפחות שלמות צעדו שם ברחובות הצרים, וכשפנו לשבילי העפר המובילים אל הים, פשטו את בגדיהם, צעדו שם עירומים כביום היוולדם. והשניים גמעו את הנוף החדש, ואותו הסיפור על פרברים ירוקים שעליהם משתוללים עשרות זאטוטים, הלך והתרחק מהם. אולי אף נעלם לעד.
״תודה לך,״ אמרה הבחורה כשהמשאית עצרה לצד הדרך. ״לא היינו רואים חצי מכל זה בלעדיך.״
״פשוט תיהנו מהחופש שלכם שם, על החוף. לפעמים, גם אני צריך אחד כזה.״
השניים עשו את דרכם למרכז התיירות המקומי, מן הסתם יחפשו מקום לינה זול, הם ימצאו אותו בחופים המערביים.
הנהג המשיך בדרכו, הנוף מוכר לו, כך גם הכבישים הצרים, בנסיעות הראשונות לאי המשאית והוא התאמצו מאוד לנווט את דרכם בין היערות והדרכים הצרות, לא פשוט לנהוג במשאית עמוסה במכולה במקום כה צפוף.
צליל הילוך הרברס הנשמע מהמשאית, סימן לנהג את קצה הדרך, הוא המתין עכשיו בדממה, חיכה לרעש של המלגזה הקטנה, הוא זכר שהיא תמיד מגיעה בזמן, בדרך כלל מגיחה מדרך העפר המשתרעת משמאל למגדלור, היכן שקל יותר לעבור בדרכי האפר המהודקות. הוא הבחין בשניים הקבועים, אחד נוהג והשני צועד לצד המלגזה, מעולם לא שוחח עמם, לא לחץ את ידם, ההוראות היו ברורות, להישאר במשאית ולהמתין שהשניים יסיימו את עבודתם, הנהג הבחין במראה השמאלית, כי דלת הצד של המכולה האדומה נפתחת בחריקה נוקשה במלואה, לאחר מספר שניות המלגזה שלפה מבפנים תיבת עץ, תיבה פשוטה וחסרת ייחוד, קורות עץ באורך של מטר, מחוברות זו לזו, צמודות באופן כזה שלא ניתן להבחין מה יש בתיבה בפנים. מקס סימן לו באגודלו כי הכול בסדר, הנהג נפנף מבעד למראת הצד בחזרה, ועשה את דרכו בחזרה אל היבשת הבטוחה.
