40 בקריאה

דיוויס קרא את התעודה, זו שנתנה המורה רגינה, לא כפי שקרא ספרי ספרייה, אלא עבר במבטו מלמעלה למטה, לאורך הטורים המודפסים, לפתע, עינו, עין של תלמיד כיתה ו' קפאה. השורות התערפלו, ורק מספר אחד נותר חד: 40 בקריאה.

40 בקריאה? תהה לעצמו, די המום. לאחר שנות דור יגיע למסקנה כי "המורה הזו אהבה להפתיע את עצמה בדרכים משונות". אבל תגובתו כילד, אף היא, הייתה מופתעת לא פחות.

כשחזר הביתה, סיפר לאמו. נסערת ולא מאמינה (למרות שמורה היה עבור הדור שלה כמו אל), היא מיהרה למורה רגינה. "דיוויס הוא האחרון בכיתה שמגיע לו ציון כזה!" קבלה האם. "הילד לא סתם קורא, הוא מנוי גם בספרייה העירונית וגם בספריית בית הספר!". תגובתה של רגינה לוותה באנחה מתנשאת: "זה נכון, הוא בולע ספרים. אבל כשהוא נדרש להקריא, הוא פשוט בולע. בשבילו, אין הבדל בין פסיק לנקודה".

הביקורת של המורה הציפה בזיכרונו של דיוויס מפגש אחר שהיה באותה שנה, עם הספרנית מהספרייה העירונית. הוא נזכר ביום שבו סיים ספר בשעות ספורות, ומיהר באוטובוס קו 8, ומשם בריצה לספרייה כדי להחליף אותו. אותה ספרנית, שהעדיפה כנראה חוקים יבשים, פסקה: "צריך לחלוף יום שלם לפחות לפני שתוכל להחליף שוב ספר".

הוא נזכר בפער הזה, המרחק העצום שבין עולמה הצר כנמלה של הספרנית לבין עולמו העשיר כנחל לא אכזב. אילולא  היה ילד כה ביישן, היה אוזר אומץ ופונה ישירות למנהלת הספרייה, שהייתה בטח מבינה ומאשרת לו החלפה.

אבל בסופו של דבר, איפה המורה, איפה הספרנית – ואיפה דיוויס. למרות האכזבות, הכללים הנוקשים והמכשולים שהערימו מבוגרים, דבר לא יכול היה להשתנות. מים רבים של ביקורת וציונים (גרועים) לא יכבו את אהבתו הגדולה למילים הכתובות, (או אהבתו הכתובה למילים גדולות) ונהרות של הפתעות לא ישטפוה.