הרגע האחרון על ההימלאיה/ ש. כהן
הרוח נשכה בפניו של יונתן כאילו ביקשה לגרש אותו מן ההר.
הוא עצר לרגע, נשען על גרזן הקרח וניסה להסדיר את נשימתו. מולו התרומם הקיר הלבן והעצום של ההימלאיה, מכוסה שלג וקרח עד קצה האופק. השמים, שהיו כחולים רק לפני שעה, הלכו והאפירו. עננים כבדים התאספו במהירות מעל הפסגות.
יונתן היה בן עשרים ושש בלבד, אבל במשך שנים חלם על הרגע הזה.
מגיל צעיר טיפס על הרים בכל מקום שבו יכול היה למצוא אותם. בהתחלה היו אלה גבעות ליד הבית, אחר כך הרי האלפים, הרי האנדים, ולבסוף ההימלאיה. הוא לא חיפש תהילה. הוא רצה להוכיח לעצמו דבר אחד: שאדם יכול לפחד מאוד, ובכל זאת להמשיך לטפס.
בכיס הפנימי של המעיל הייתה תמונה קטנה של אביו.
אביו היה זה שהכניס בו את האהבה להרים.
“אל תטפס כדי לנצח את ההר,” אמר לו תמיד. “ההר לא האויב שלך. תטפס כדי להכיר את עצמך.”
יונתן נגע בתמונה מבעד לבד המעיל.
“אני כמעט שם, אבא,” לחש.
ואז נשמע הרעם.
לא רעם רגיל.
צליל עמוק, מתגלגל, שהגיע מתוך ההר עצמו.
יונתן הרים את ראשו.
לרגע נדמה היה לו שהפסגה זזה.
ואז הוא ראה אותה.
מפלצת לבנה ירדה במדרון שמעליו.
מפולת שלגים.
“לא…” לחש.
השלג החל לזרום במהירות, תחילה כמו נהר קטן, אחר כך כמו חומה ענקית. גושי קרח וסלעים התגלגלו בתוכה.
יונתן ידע שאין לו זמן.
הוא הסתובב והחל לרדת.
צעד.
עוד צעד.
ואז נשמע פיצוץ אדיר.
ההר רעד.
השלג פגע בו.
יונתן הועף הצידה כאילו היה עשוי מנייר.
הוא נפל לתוך השלג, התגלגל כמה מטרים ונעצר רק בזכות חבל שהיה קשור לגופו.
הכול השתתק.
למשך שניות אחדות לא שמע דבר.
לא רוח.
לא הר.
לא את עצמו.
רק את פעימות לבו.
הוא ניסה להזיז את ידו.
היא כאבה.
הוא ניסה להזיז את רגלו.
היא הייתה קבורה.
“יונתן…”
הוא שמע קול באוזנייה.
“אתה שומע אותי?”
זו הייתה מאיה, אחת המטפסות שהיו במחנה שמתחתיו.
“כן…” הצליח לומר.
“מה מצבך?”
הוא הביט סביבו.
השלג כיסה כמעט הכול.
“הייתה מפולת. אני… תקוע.”
“אנחנו יוצאים אליך.”
“אל תבואו!” צעק. “יש סכנה למפולת נוספת.”
מאיה שתקה לשנייה.
“אנחנו באים.”
הקשר נותק.
יונתן נשם עמוק.
הוא ניסה לחלץ את הרגל. השלג היה כבד כמו בטון.
הוא חפר בידיו, אבל הכפפות החליקו. כל תנועה גזלה ממנו כוח. הקור חדר דרך הבגדים.
הוא ידע את הכלל החשוב ביותר בהישרדות בשלג:
לא להיכנס לפאניקה.
אבל הגוף לא תמיד מקשיב לכללים.
“אני לא אמות כאן,” אמר לעצמו.
הוא המשיך לחפור.
עוד מעט.
רק עוד קצת.
ואז נשמע קול עמום מתחת לשלג.
קראק.
יונתן קפא.
הוא הכיר את הצליל.
הקרח שמתחתיו נסדק.
הוא הסתכל למטה.
סדק ארוך הופיע בשלג.
הוא התפשט במהירות.
יונתן ניסה לזחול לאחור.
מאוחר מדי.
הקרקע נשמטה.
הוא צנח.
חבל האבטחה נמתח בבת אחת.
גופו נעצר מעל תהום לבנה.
הוא תלוי באוויר.
מתחתיו היה מדרון תלול שהסתיים בצוק.
אם החבל ייקרע הוא ימות.
יונתן אחז בחבל בשתי ידיו.
“מאיה…”
הוא לחץ על מכשיר הקשר.
“אני כאן.”
“הקרקע נשברה. אני תלוי.”
“אנחנו רואים אותך.”
“מה המרחק?”
“שבע מאות מטרים.”
יונתן עצם את עיניו.
שבע מאות מטרים.
בעולם רגיל זה מרחק קצר.
על ההימלאיה, בתוך סערה, זה יכול להיות מרחק בין חיים למוות.
“תחזיק מעמד,” אמרה מאיה.
הרוח התחזקה.
שלג החל להצליף בפניו.
יונתן הרגיש את אצבעותיו מאבדות תחושה.
הוא הביט למעלה.
העננים כבר כיסו את הפסגה.
“אני לא מרגיש את הידיים.”
“אל תעזוב את החבל.”
“אני מנסה.”
“אתה שומע אותי?”
“כן.”
“ספר לי משהו.”
“מה?”
“כל דבר. רק תישאר איתי.”
יונתן חייך בעצב.
“על מה לספר?”
“על אבא שלך.”
החיוך נעלם.
יונתן שתק.
אחר כך אמר:
“הוא תמיד פחד מגבהים.”
מאיה צחקה.
“באמת?”
כן. אבל הוא לימד אותי לטפס.”
“ומה הוא היה אומר לך עכשיו?”
יונתן הביט אל הפסגה.
הוא חשב לרגע.
“הוא היה אומר לי… לא להילחם בהר.”
“ומה עוד?”
“שההר לא חייב לי כלום.”
הרוח צרחה.
יונתן הרגיש את החבל משתפשף בקצה הסלע.
חרדה עלתה בו.
“מאיה…”
“כן?”
“החבל…”
“מה?”
“אני חושב שהוא נפגע.”
בקצה החבל כבר נראו סיבים פרומים.
מאיה הבינה מיד.
“אנחנו קרובים.”
“אני לא בטוח שאחזיק.”
“תחזיק.”
“אני עייף.”
“תחזיק, יונתן.”
“אני לא יכול…”
“אתה יכול.”
הוא עצם את עיניו.
לפתע שמע קול אחר.
לא באוזנייה.
בתוך ראשו.
את הקול של אביו.
“אל תטפס כדי לנצח את ההר.”
יונתן פקח את עיניו.
“תטפס כדי להכיר את עצמך.”
הוא הידק את אחיזתו.
ואז נשמע קול.
“יוֹנָתָן!”
הוא הרים את הראש.
שלוש דמויות הופיעו בתוך השלג.
מאיה, ראובן וניקו.
הם זחלו לעברו, מחוברים בחבלים.
מאיה הגיעה ראשונה אל שפת התהום.
“אני כאן!”
יונתן ניסה לענות.
לא יצא קול.
מאיה השליכה לעברו חבל נוסף.
“תתפוס!”
החבל נפל לידו.
הוא ניסה להגיע אליו.
עוד קצת.
האצבעות כמעט נגעו בו.
ואז נשמע קול חד.
החבל הישן נקרע.
יונתן צנח.
מאיה צרחה.
“עכשיו!”
ראובן וניקו משכו בכל כוחם.
החבל החדש נמתח.
יונתן נעצר פחות ממטר מן התהום.
הוא היה תלוי בין החיים למוות.
“אל תעזוב!” צעקה מאיה.
“אני לא…”
הוא איבד אחיזה.
גופו החל להחליק.
מאיה זינקה קדימה, כרכה את זרועה סביב החבל.
ראובן אחז בה.
ניקו אחז בראובן.
שלושתם נמשכו לאחור.
לאט.
סנטימטר אחר סנטימטר.
יונתן עלה.
עוד קצת.
ועוד.
עד שידו נגעה בשלג שמעל שפת התהום.
מאיה אחזה בידו.
“יש לי אותך!”
היא משכה.
יונתן הצליח להניח מרפק על הקרקע.
ראובן הצטרף.
ניקו משך בחבל.
במאמץ אחרון הם הצליחו להעלות אותו.
יונתן קרס על השלג.
מאיה כרעה לידו.
“אתה איתנו?”
הוא פקח עיניים.
“כן.”
“אתה בטוח?”
הוא הסתכל עליה.
“אני חושב שכן.”
מאיה חייכה, אבל בעיניה היו דמעות.
“אתה אידיוט.”
יונתן צחק.
הצחוק הפך מיד לשיעול.
“גם את.”
הסערה עדיין השתוללה.
לא היה זמן להישאר.
הם קשרו את יונתן ביניהם והחלו לרדת.
הדרך למחנה נמשכה שעות.
יונתן כמעט לא דיבר.
הוא היה מותש.
כמה פעמים הרגיש שהוא עומד להירדם.
בכל פעם מאיה טלטלה אותו.
“אל תישן.”
“אני רק עוצם עיניים.”
“לא כאן.”
“אני עייף.”
“אני יודעת.”
“מאיה?”
“כן?”
“תודה.”
היא לא ענתה.
רק המשיכה להחזיק בו.
בשעת לילה מאוחרת הופיעו אורות המחנה.
אורות קטנים בתוך החשכה.
כשהגיעו אליו, הצוות הרפואי הקיף אותו מיד.
שמיכה חמה.
חמצן.
משקה חם.
קולות.
אנשים.
חיים.
יונתן שכב באוהל והביט בתקרה.
אחרי זמן מה הוציא מכיסו את התמונה של אביו.
היא הייתה רטובה ומקומטת, אבל פניו של אביו עדיין נראו בה.
יונתן הצמיד את התמונה אל לבו.
“לא ניצחתי את ההר,” לחש.
הוא חייך.
“הפעם הקשבתי לך.”
מחוץ לאוהל המשיכה הסופה להשתולל.
ההר עמד דומם, עצום ואדיש.
הוא לא ידע שיונתן כמעט מת.
הוא גם לא ידע שהוא ניצל.
ההר פשוט עמד שם.
אבל יונתן הבין סוף־סוף את מה שאביו ניסה ללמד אותו כל השנים:
לא כל פסגה נועדה לכיבוש.
לפעמים הגבורה האמיתית היא לדעת מתי לעצור.
ולפעמים, ברגע שבו נדמה לאדם שאין עוד תקווה, כל מה שהוא צריך הוא יד אחת שתושט אליו מתוך הסערה.
יד שתאמר לו:
“אני כאן. אל תוותר.”
15.9.26
