הַדֶּרֶךְ אֶל הַמַּעְיָן

.

אַל לך להתנצל, אביה. זאת את, ככה את 

זורמת.

"אַל" נוסף: אַל לך להתגונן לפנינו. 

קראתי את שירך, זך, אוהב, משורר את הקשיים

ואת ההישגים, אֶת המשפחה הנפלאה, שאַת

רואה כ-נס.

כולי הערכה לדברייך, לדרכך, לשירייך.

וכולי אהבה רבה לך, אביה, מיוחדת, יקרה.

תודה רבה-גדולה לך על היותך כזאת! 

רק טוב לך, לכם!

שלך, <לב>

רבקה

---

שלמה עם עם כתיבתך הארוכה, יפה ומרגש: את לא יכולה לכתוב קצר כשחייך מבקשים את כל המילים בבת אחת ואת מסבירה שאת לא כותבת רגעים אלא כותבת חיים וכשאת מנסה לצמצם את המילים לבתים בודדים, את מרגישה שאת משאירה מחוץ לדף חלקים ממך. תודה רבה לך אביה יקרה, שבוע טוב. תמונה יפה צרפת. תמשיכי לכתוב איך שאת כותבת.

יש כמוני שמעדיפים קצר ויש כמוך שאוהבים ארוך.

כל עוד את שלמה עם הכתיבה שלך, יודעת שהיא מבטאת אותך בצורה הטובה ביותר, כך יהיה.

שנה טובה

השיר נוגע בכוחן של מילים מרגשות הנוגעות ללב, שמצליחות לתפוס במדויק את כוחה של המשפחה,את הריפוי של הזמן ואת היכולת של השיר להכיל חיים שלמים..

יצירה למופת פרי מכחול מילותייך אביה יקרה.

המשך יום נעים וקריר..

ממני שמאי.

אביה יקרה,

קראתי את השיר ואת הדברים שכתבת אחריו בהתרגשות גדולה. יש כאן הרבה מעבר להסבר מדוע שירייך ארוכים , יש כאן הצהרה אמיצה של יוצרת: את לא כותבת רגעים, את כותבת חיים.

הדימוי של המעיין נפלא בעיניי. מתוך הסערות והימים הקשים נובעים לפתע אוויר, רוגע, ילדים שגדלו ונכדים שממלאים את הבית בצחוק ובנחת. דווקא משום שהדרך הייתה ארוכה, השמחה שמגיעה אחריה מקבלת עומק ומשמעות.

אהבתי גם את הרעיון שאי אפשר לקצר את הנס. יש סיפורים שאינם זקוקים לקיצור, משום שכל פרט בהם הוא חלק מהלב. והשיר שלך אכן מרגיש כמו מעיין: מתחיל מתוך כאב, ממשיך בזרימה של זיכרונות, ובסופו מגיע אל מקום של הודיה, גאווה ותקווה.

בעיניי, זו גם תשובה יפה מאוד למי ששואל מדוע שירייך ארוכים,  כי יש חיים שאי אפשר לכתוב אותם בקצרה.
כתיבה מרגשת, כנה ומלאת לב. תודה ששיתפת אותנו במעיין הפרטי שלך. 

גמר חתימה טובה

שמוליק

ראשית, הגאווה והסיפוק לראות את משפחתך הגדלה ומתרחבת וההנאה ממנה.

ולגבי, אלה המבקשים ממך לכתוב קצר יותר. תישארי את עצמך, שמרי את הקול הפנימי שלך. זו את וזהו. אל תשתני. כן, את שוטחת חיים שלמים ולא רגעים וזה בסדר גמור מבחינתי.