|לעצמי|
תמיד יהיו לה בועות סבון בתיק.
היא מתיישבת לה ערומה בתחתון לבן על המיטה הזוגית (שגם ככה אין לה ממש סיבה להיות זוגית), רגליה מתוחות ישרת לפנים וגבה נישען כנגד הקיר הקר. מפריחה אל האוויר החם בועות צבעוניות שמרחפות להן זמן קצר לפניי שהן מתפוגגות, מתנפצות על גופה החשוף, מותירות בו קרירות מתוקה מעצבות.
היא מביטה בהם.
בעיגולים השונים זה מזה בגודלם, וכל אחד מהם עוטף עצמו בצבעים שמחים למרות שכל בועה מכילה בתוכה חלל ריק ושומם.
לרגעים היא מושיטה את המקלון הורוד ומושיבה עליו בועה, היא לא הייתה צריכה להילחם עליה, היא נענתה ברצון להושטת היד הרועדת.
בוהה בבועה.
רואה את דמותה נשקפת בצבע כתמתם.
היא הופכת את המקלון, והבועה נתלית עליו הפוכה, היא רואה זרמים דקים כמו נחשים מתפתלים של סבון מחלחלים אל תוך הקירות הדקים האלו ויוצרים בתוכם דמעה, אך היא לא כבדה ממלח בכדי להפיל את המגן השקוף. היא מחייכת. והבועה מתפוצצת.
XXX
כל כך הרבה פעמים אמרתי לה "די מותק, תפסיקי עם השטויות האלו, את כבר ילדה גדולה - עוד מעט בת 20. חיילת בצה"ל לא צריכה בועות סבון שיוציאו אותה מהעצבות" והיא רק הייתה מביטה בי בחיוך כובש ומושיטה את ידה הלבנה לסובב את הפקק, ומפריחה לעברי בועות צבעוניות שמתנפצות בפניי, וצוחקת.
אני מביט בעיניה החומות ירוקות, כל כך יפות העיניים שלה עד שזה כואב, להביט בהן ולראות שיש להן גם כן מסך שקוף של דמעות ללא סבון, שאני לא מבין איך היא מצליחה להחזיק אותו חזק שלא ייפרץ הסכר הרעוע ודמעותיה יציפו את עולמה. איך היא שואבת אותו פנימה, מאיפה יש לה את הכוח. יום אחד היא סיפרה לי איך היא טיילה בלילה לבדה בין חומות ירושלים "ירושלים היא הבועה הכי קסומה" היא אמרה לי "הכל בועות בועות, אתה לא מבין עד כמה הן יפות להכאיב" ואני חושב לעצמי - בטח שאני מבין, הריי הן כמוך.
אני זוכר שפעם היא הגיעה עם שטר של מאה שקלים וביזבזה את כולו על בקבוקונים "יש לי סיבה מוצדקת", היא אומרת בחיוך שרואים שמכסה על חלל גדול, "כל פעם שנגמרות לי הבועות אני רק צריכה לפתוח בקבוק חדש, וידי לא מעורבת בהכנת הקירות השקופים והמעוגלים בשלמות, הם כבר שם בשבילי."
כל פעם היא מספרת לי על דברים חדשים שראתה בבועות שהפריחה. זה מה שמגן עליה, ככה היא יודעת. היא לא מבינה שהמיגון השקוף - למרות צבעוניותו מתפוגג ומותיר אותה שוב - מנסה להפריח בועות שלבסוף תמיד יתנפצו וישאירו אותה שוב, לבד.
היא באה כל פעם ישר מהבסיס, שגם ככה מותיר בה מסכות על מסכות, כמו גבס שמנסה להחביא את העצב הסגול שלה (למרות שאם תשאלו אנשים, הם יאמרו לכם שהיא הילדה הכי שמחה ורעשנית שם) וכל כך כואב לי לראות אותה, בתוך הבועות הילדותיות שלה.
סדקים של כאב נפערים בתווי פניה העדינים, סדקים שרואים אותם ישר בעיניה, והיא ממשיכה לחייך, בטוחה שזה יעזור ושהמסכה שמעליה לא תיפול ותתרסק על הריצפה. היא לא יודעת ששבריה יעופו לכל עבר ויפצעו אותה.
אני מת לדעת מי פגע בה ככה,
להוציא את חרבי ולהגן עליה מפניי מי שרק ינסה להתקרב אליה.
אמרתי לה את זה פעם והיא רק חייכה ואמרה "אל תדאג, אף אחד לא מנסה להתקרב." אני יודע (כי פעם אחת היא סיפרה) שמישהו עזב אותה אבל היא בסדר (היא אמרה), היא מבינה אותו, ופשוט אין לה כוח להילחם, היא נלחמה מספיק. באותו יום היא אמרה שהיא לא עצובה וש"החיים דבש - צריך רק לדעת איך לאכול אותם".
היא אוכלת אותם עם בועות סבון.
כל כך הרבה פעמים כמעט והושטתי את ידי מעבר לדלפק, בכדי להיכנס אל תוך הבועה שלה, ללטף את הילדה הזו, שאני אפילו לא מכיר, אבל רואים שזה חסר לה.
היא באה פעם בשבועיים.
אני אפילו לא יודע איך קוראים לה.
אבל אני תמיד מוודא שיש אספקה מלאה של בקבוקונים שמלאים במים וסבון, בכדי שאף פעם לא יחסרו לה בועות, שיגנו עליה מכל מה שמאיים להחריב את עולמה.
