פרק ו' סעודה שלישית
ירושלים. קיץ 1985 – שבת אחה"צ.
בביתו הסמוך לשכונת "מאה שערים" ישב חכם שלום והמתין לידידיו - מבית הכנסת – אשר יסיימו את תפלת המנחה ויבואו ל"סעודה שלישית" של שבת קודש.
הוא עצמו אינו הולך זה זמן רב להתפלל בציבור משום שעיניו כהו לגמרי, וניטלה ממנו יכולת הראייה.
שולחן האוכל היה ערוך במיני סלטים ובלחם משנה שהכינה רעייתו, יקוט, כמעשיה מדי שבת בשבתו.
כל בניו ובנותיו נישאו זה מכבר ואף זכה לראות נכדים, נינים, ואפשר שיראה גם דור חמישי.
בינתיים מהרהר היה בשנים שחלפו ועל נחת הרוח שזכה - במרבית הזמן – מבניו ומיוצאי חלציו.
באותה עת שהיתי בביתו בלא שחש בנוכחותי. רעייתו שאלה אותי אם אני רעב. חכם שלום – ששמיעתו גם היא לא הייתה מן המשובחות - שאל את יקוט: "עם מי את מדברת?"
"עם אף אחד" ענתה.
תמיד שמח כשנכנסתי לביתו עם ידידיו מבית הכנסת ורעייתו לא רצתה "לקלקל" את המנהג.
"אבל שמעתי קולות", אמר.
"כן. נכון" אמרה. "שרתי שירי שבת".
"ומהו השיר ששרת?" שאל.
"כי אשמרה שבת". ענתה.
"שיר יפה" אמר חכם שלום והמשיך "שיר של רבי אברהם אבן עזרא, אותיות שמו 'אברהם' בראשי הבתים". וכדרך אגב הוסיף, "חבל שאברהם לא פה" .
"הוא יבוא עם האורחים". אמרה.
לפתע התפשט חיוך רחב על פניו של חכם שלום – חיוך שלא ידעתי את פשרו, ולימים אחדים, מאוחר יותר, שאלתי אותו מה פשר החיוך הרחב שהיה באותה שבת על פניו.
במקום תשובה הוא שאל "איפה יקוט?", ומשעניתי שהלכה לשוק, נתרצה והחל לספר לי למה חייך.
"אתה יודע, אברהם" אמר. "שזה זמן רב לא טעמתי כל משקה חריף פרט למשקה שהזקנים מביאים אתם בשבת. ומכיוון שאיני יכול ללכת בכוחות עצמי לקנות, אז אני – בעל כורחי- נמנע משתיית 'הַמַחְיָיה' אולם" המשיך חכם שלום "הקב"ה זימן לי נס גדול. יום אחד גיששתי את דרכי למטבח ונתקלתי באגרטל הנחושת, שהיה עשוי מתרמיל של פגז צבאי, ולהפתעתי מצאתי שם בקבוק משקה".
"פתחתי את הבקבוק והרחתי, והיה לו ריח של וויסקי. טעמתי ממנו מעט והחזרתיו למקומו. כך עשיתי מדי פעם. אך יום אחד שאלה אותי יקוט אם נגעתי בוויסקי. היתממתי ועניתי לה שאיני יודע מה זה וויסקי, והיא שאלה אותי איך ייתכן שחסר משקה אם אף אחד לא שתה ממנו?"
"שאלתי אותה איפה זה היה מונח והיא ענתה שזה היה באגרטל הנחושת. עניתי לה מיד "כבר אמרו חכמים שכלי נחושת סופגים והם וחייבים הגעלה".
יקוט לא הרפתה ואמרה: "אולי זה נכון, אבל המשקה היה בתוך בקבוק זכוכית!".
"אִין הַכִי נַמִי, עניתי לה, אף על פי כן הנחושת שואבת".
"עכשיו אתה יודע למה חייכתי" אמר.
הרהוריי נקטעו באחת.
"שבת שלום חכם שלום", "שבת שלום חכם שלום" כך אמרו בזה אחר-זה מספר אנשים שהגיעו לביתו של שלום החכם . לאחד הוא ענה "שבת שלום מואיז" לאחר "שבת שלום עזרא" וגם לי הוא אמר "שבת שלום אברהם", לאחר שברכתי אותו, כמדומה לו שעתה הגעתי עם החבורה שמנתה שבעה אנשים ממתפללי בית הכנסת "אהבת ישראל" שבשכונת "מוסררה" הירושלמית.
"נו..." אמר חכם שלום, "אם כולם פה אז תעשו נטילת ידיים ונשב לסעוד". אני חסכתי מחכם שלום את הטרחה שבהליכה למטבח, והבאתי עד מקומו נטלה מלאת מים, דלי ומגבת.
לאחר שהאורחים נתיישבו, ברך חכם שלום, ברכת "המוציא" על לחם המשנה, וחילק לכל אחד מנת לחם הגונה.
בין כך ובין כך הגישה יקוט את מטעמיה, שכללו - כבכול שבת – כדורי בשר עם עלי חרשף, בתבלין מיוחד שנקרא "שבת המלכה", מעדן מלכים ממדרגה ראשונה. לפעמים מוסיפה הייתה מנת בשר שנשארה מסעודת שחרית. אחד האורחים הוציא מכליו בקבוק ערק תוצרת בית. זאת לדעת ! הערק של עולי מרוקו היה עשוי מדבלי תאנה וטעמו כטעם לשד השמן. נכנס בעצמותיו של איש ומענג את האכילה. הלבבות נפתחים והשירה קולחת. "לחיים, שבת שלום" היו נשמעות הקריאות עד שחכם שלום היה חוזר על המשפט - שבלעדיו סעודה שלישית אינה סעודה – "אברהם", היה אומר בקולו האוהב, "אולי תשיר איזה שיר לכבוד שבת?", ובכל פעם שהייתי מתארח אצל חכם שלום הייתי שואל אותו: איזה שיר אתה אוהב? והוא כדרכו עונה "אתה יודע מה אני אוהב. את 'ידידי השכחת' "אבל" טרח להוסיף, "עם 'הפתיחה' של 'בן אדם למה תדאג'. וכדבר שבשגרה, מכחכח הייתי בגרוני ומתחיל "בפתיחה" . 'בן-אדם למה תדאג על הדמים / ולא תדאג על הימים כי הדמים אינם עוזרים / והימים אינם חוזרים'.
לאחר מכן הצטרפו המסובים לשיר הידידות – "ידידי השכחת" שחיבר רבי יהודה הלוי.
תכלית בואם של האורחים – לבד מסעודת המצווה, השירים והערק המעולה – הייתה הרגע שלאחר הסעודה, כלומר: מוצא פיו של חכם שלום בדברי תורה לפרשת השבוע, סיפורים על נסים ונפלאות, משלי משלים, ואף משלי שועלים. דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, מרחיבים דעתו של אדם ומקרבים בין האדם לחברו ובין האדם למקום.
הזמן – כדרכו של הזמן בסעודת ידידים – חלף במהירות רבה. וכך, כשהחמה בראש אילנותיה של ירושלים, - צועדת בצעדי ענק אל המערב, אל שקיעתה – מתחיל חכם שלום את אחד מסיפוריו. בכל שבת סיפור אחר. פעם זה על שני אחים, עשיר ועני, ופעם אחרת סיפור על אשמדאי מלך השדים. סיפורים הלקוחים מתוך הספר "עושה פלא" שחכם שלום ידע אותו על-פה מראשו ועד רגליו על קרבו וכרעיו.
נשמה יתירה
"מחשיך בחוץ". הכריזה בקול רעייתו של חכם שלום, ובכך רמזה שהגיע הזמן לסיים את הסעודה.
חכם שלום, ללא הסוסים מיותרים, אומר "מים אחרונים חובה", המסובים מתיזים מים על קצות אצבעותיהם ועל פיהם. חכם שלום בהקדמה לברכת המזון "אברכה את ה' בכל עת תמיד תהילתו בפי", ומיד מְזַמֵן ומברך "ברכת המזון" בקול רם, כדי להוציא ידי חובה את רעייתו, וגם את שאינם בקיאים בברכה הארוכה.
אחד-אחד נשמטים האנשים מביתו של חכם שלום. מי לביתו - מי לתפילת ערבית של מוצאי שבת קודש. חכם שלום ורעייתו נשארים בדד, עם מעט עצב על האורחים שהלכו, ועצבות גדולה על השבת היוצאת.
אולם לא איש כחכם שלום ייתן לזוטות אלו להטריד את שלוותו.
חכם שלום החל מיד לומר את פרק קי"ט שבתהילים. זאת לדעת ! פרק זה הוא ארוך ובו מאה ושבעים וששה פסוקים המחולקים ל פרקים קטנים ובכל פרק שמונה פסוקים מאותיות ה"אלף בית".
"אשרי תמימי דרך.." , בפרק הבא "במה יזכה נער את אורחו...." וכך על הסדר עד סיום הפרק.
חכם שלום קורא את הפסוקים בנחת רוח, בשפה ברורה ובנעימה קדושה - כמונה מטבעות זהב. כמי שלא אצה לו הדרך למקום כל שהו.
עם סיום קריאת התהילים, מתפלל חכם שלום תפילת ערבית שבסיומה הוא מבקש מרעייתו את הנר, היין והבשמים.לצורך ההבדלה.
ההבדלה אצל חכם שלום יכולה להתארך שעה ארוכה. אין הוא רוצה ששבת המלכה תלך. רוצה הוא לעכבה ככל שבידו. " רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן, הִנֵּה הִנָּם; וְלִירוּשָׁלִַם, מְבַשֵּׂר אֶתֵּן", הוא מתחיל את ההבדלה. וכשמגיע לברכת הגפן, הוא מניח את הכוס מידו ומתחיל לברך את כל משפחתו הענפה, בגדול החל ובקטן כילה.
תחילה היה מברך את רעייתו יקוט. ולאחריה את בתו הבכורה ובעלה, על אחד עשר ילדיהם, ובנו הגדול ורעייתו ובניו וכן הלאה לשאר בניו ובנותיו. איש לא נעדר מהברכה, וזאת הברכה אשר ברך שלום את משפחתו, איש כברכתו אשר ברך אותם. כחמישים נפשות אם לא למעלה מזה. חכם שלום תמיד ייחל שהנשמה-יתירה אשר יוצאת עתה אל גנזי מרומים לצור מחצבתה, תישא את ברכותיו - על בניו - אל שערי השמיים העליונים.
כך הייתה דרכו בכל מוצאי שבת.
מעולם לא חלה, ומעולם לא החסיר איש מברכתו. יש אומרים שאף במוצאי שבת ה' ניסן תשנ"ג, יום לפני שהלך לעולמו, הספיק לברך את כל משפחתו הברוכה ורבת הצאצאים.
