מחשבה עולה

.

הו. צביקה. 

המחשבה הזאת קשה במיוחד - ואין "במה"

אמיתית כדי לחזות באפשרויות להצגת תשובה. 

תודה לך על האומץ להעלות אותה. <לב>

רבקה

---

צביקה יקר,

יש בשיר הזה מחשבה שמתחילה כמעט בלחש, אבל הולכת ומעמיקה עד לרגע של חרדה קיומית. במיוחד נוגע החיבור בין „השמש תעמוד דום” לבין „כשהשמש בי תידום” , בין העולם שעוצר לבין האור הפנימי שעלול לכבות.

ההמתנה למשהו שאינו קורה הופכת אצלך למתח נפשי מוחשי, והעשן הלבן בחלל המתכלה מוסיף תחושה של זמן שנשרף מול העיניים.

שיר מהורהר, מצמרר ומדויק, שמשאיר את הקורא עם השאלה הגדולה: מי יהיה שם ברגע הקובע, כשנצטרך יד תומכת?
יפה כתבת.

שבוע טוב ושקט

שמוליק

פרויד הגדיר את הפחד מן הקץ, כפחד הגדול של האדם. לצערנו לא נוכל לדעת כיצד, אך אני מאחלת לך ולכולנו שיהא זה כנשיקה. 

רגיש, מבטא דאגה: פתאום עולה בך מחשבה מה קורה שמשהו יותר מידי זמן לא קורה. זה מעסיק אותך ואתה שואל מי יעמוד ויתמוך בידיך כשהשמש תעמוד דום ובך תידום. תודה רבה לך צביקה יקר, שבוע טוב.

כולם מובילים אל רגע המוות?