פרק אחד-עשר
הַשִּׁבְעָה
זרם המבקרים הרבים שבאו לנחם את הנייה הפתיע אותה עד למאוד. שכנים שמעודה לא ראתה, אחדים ממתפללי בית הכנסת של בעלה של נז'ימה, נציגי הצבא וגם חבריהם הוותיקים מהקיבוץ. אלה אף הביאו בידם מעט פירות ומיני מגדנות.
נז'ימה שהתה בביתה כמעט ללא הפסקה וטיפלה בה ובילדיה כאילו היו משפחתה הקרובה ביותר. לעת ערב כאשר אחרון המנחמים עזב את ביתה הדל, חשה הנייה את חסרונו של יעקוב, אהובה, ואת הבדידות הרבה בה היא שרויה. בליבה חשבה מה הייתה עושה בלעדי נז'ימה. הרגישה בליבה חוב גדול לנז'ימה ונפשה נקשרה בנפשה.
"נז'ימה", פנתה הנייה לאישה הטובה, "רציתי להתייעץ אתך בדבר-מה שמעיק עליי".
"כל שתבקשי" אמרה נז'ימה.
"את יודעת, נז'ימה, מעולם לא צמתי ביום הכיפורים וחשבתי אולי הפעם אצום בכל זאת, גם למעני וגם לזכרו של יעקב".
"אינך צריכה את עצתי בעניין זה" אמרה נז'ימה. והוסיפה "זה נתון לרצונך ולהרגשתך בלבד. ואם את מרגישה צורך בכך – אדרבה"
"כן. אני חשה צורך בכך". אמרה הנייה. "אך חשבתי גם ללכת לתפילת 'כל נדרי' ותהיתי אם לא יהיה הדבר מוזר בעיני הנשים שלפתע - אחר זמן רב - אני מגיעה לתפילה"
"אין זה מעניינו של איש מי בא ומי לא". אמרה נז'ימה. "נוסף על כך", המשיכה ואמרה, "רבות הנשים שרק ביום הכיפורים מגיעות לבית הכנסת".
"אה. טוב. כך אעשה". אמרה הנייה ושקעה בהרהורים.
"אם כך אלך לי" אמרה נז'ימה. "נתראה מחר".
"תודה לך על החסד שאת גומלת עמי" אמרה הנייה. "נתראה מחר".
*******
ט' בתשרי ערב יום הכפורים תשט"ו (1954)
נותרו כשעתיים עד לכניסתו של היום הקדוש. הנייה גמרה בליבה ללכת לבית הכנסת לשמיעת "כל נדרי", כך גם בעצתה של נז'ימה השכנה אשר הסכימה לבוא אל ביתה ולשמור על התאומים. הנייה ניצלה זמן זה להאכלת התינוקות, ליאופולד וניר. עתה נפנתה לנקות מעט את הבית – ממתינה לנז'ימה קודם שתרחץ את גופה ותחליף את בגדי האבלות אותם לבשה שלושה ימים. תוך דקות אחדות הגיעה נז'ימה ובידה, כהרגלה, סיר מלא מעדנים.
"תתקלחי ואח"כ נאכל את 'הסעודה המפסקת'" אמרה נז'ימה. שהניחה את הסיר על ה'פתילייה' שבמטבח הצר.
"ואת?" שאלה הנייה "את אינך רוצה לבוא לבית הכנסת?"
"רוצה אני" ענתה נז'ימה, והוסיפה, "אך לפעם זו עדיף שאת תלכי, ותני מנוח ליגונך".
הנייה עטתה לראשה כיסוי ראש, ובצעדים, מאוששים קמעה, שמה את פעמיה אל בית הכנסת הספרדי הקרוב אל ביתה, כולה אחוזת רגש והתעלות הנפש. לא היה זה דבר של מה בכך עבורה. עברו למעלה מ 15 שנה מאז הפעם האחרונה שהייתה בבית כנסת בכלל, וביום הכיפורים בפרט. היה זה בעיירה בפולין עת נתלוותה לאימה ולאחותה רגינה ערב פרוץ המלחמה.
עתה נכנסת בחרדת קודש לעזרת הנשים שהייתה מלאה מפה-לפה. אחדות משכנותיה אותן הכירה בעת "השבעה" על יעקוב פינו לה מקום אל קדמת העזרה. ידעו כי נפשה מרה-לה.
בית הכנסת – כפי שנשקף מעזרת הנשים – היה קטן מידות, אך מלא הוד והדר. עששיות שמן ונרות רבים האירו את המקום באור יקרות. אנשים רבים כבר עטופים היו בטליתותיהם וכולם המתינו לחזן שיעלה אל הבימה שניצבה – כמנהג הספרדים – במרכז האולם.
על הבימה ישב רבה של השכונה ולידו הגבאי של בית הכנסת שמרבית ממתפלליו היו מעולי עיראק, ומעטים מבני העדה המרוקאית. לאחר דקות אחדות עלה החזן הראשי של בית הכנסת חכם יחזקאל חלימי, אשר פתח את המחזור הגדול שעל התיבה והתחיל בקולו הערב את הפיוט הנשגב שחיבר רבי אברהם אבן עזרא:
לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי. בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי.
לְךָ לִבִּי וְכִלְיותַי. לְךָ רוּחִי וְנִשְׁמָתִי.
לְךָ יָדַי לְךָ רַגְלַי. וּמִמָּךְ הִיא תְכוּנָתִי.
לְךָ עַצְמִי לְךָ דָמִי. וְעורִי עִם גְּוִיָּתִי.
לְךָ עֵינַי וְרַעְיונַי. וְצוּרָתִי וְתַבְנִיתִי.
לְךָ רוּחִי לְךָ כּחִי. וּמִבְטָחִי וְתִקְוָתִי.
כך המשיך וקרא במנגינה מופלאה, כשהקהל מחרה-מחזיק אחריו בסוף כל "בית" עד שסיים את הפיוט על בתיו הרבים.
דממה השתררה עת עלה הגבאי והחל במכירת המצוות הקשורות ליום הכיפורים כשהעיקר נסב על "פתיחת ההיכל" וספרי התורה של "כל נדרי".
התפילות בבית הכנסת והסליחות שנאמרו לאחר מכן, דומה פתחו את מעיינות בכיים של האנשים והנשים גם יחד. הנייה נתנה דרור לדמעותיה, ואלו זלגו ללא מעצורים. גם חסרונו של יעקוב הוסיף דמעה על דמעותיה הרבות.
התפילה של ליל הכיפורים הקדוש הסתיימה. ומעט מהגברים נשארו בבית הכנסת והחלו ללמוד בצוותא את "סדר עבודת הכהן הגדול".. מתוך מסכת "יומא". אולם מרבית המתפללים - גברים ונשים כאחד - החלו עושים את דרכם אל עבר בתיהם. הרחובות המו אדם. מי עטוף בטליתו ומי לבוש בבגדי לבן כבגדיהם של המלאכים. אווירת היום הקדוש ניבטה מכל עבר. הנייה פסעה במהירות אל עבר ביתה כדי לתת לנז'ימה מנוחה מעמל ההשגחה על התינוקות. אין זה זמן לראות ולטייל, חשבה לעצמה, ועלי להכיר תודה ולא להתמהמה.
"איך ההרגשה?" שאלה נז'ימה את הנייה.
"הרגשה עילאית שאיני זוכרת כמותה מעודי" אמרה הנייה. והוסיפה "טוב עשיתי ששמעתי בקולך".
"רצונך שאשאר עמך מעט?" שאלה.
"רק אם הדבר נוח לך". אמרה, ושאלה "ושמא בעלך ממתין לך? איני רוצה שיכעס בגללי".
"לא, לא. אין לך מה לדאוג" אמרה נז'ימה, "בעלי מתעכב בבית הכנסת וממשיך ללמוד בחברותא כמעט עד חצות"
"תודה לך, נזימה היקרה", אמרה הנייה בהתרגשות.
הערה:
הפרקים הבאים יעסקו ברגינה וְאֶת כֹּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָהּ.
