אור הפלורסנט באולם בית המשפט היה חיוור ומנוכר, מטיל צללים ארוכים ודקים על ספסלי העץ הכבדים. דינה ישבה על ספסל העדים, אצבעותיה שלובות זו בזו בחוזקה, ציפורניה כמעט פוצעות את עורה. כל נשימה שלקחה הרגישה לה כמו טיפוס במעלה הר תלול. היא הישירה מבט קפוא קדימה, מסרבת להביט שמאלה, אל ספסל הנאשמים שבו ישב הוא, שקט, מורכן ראש, עוטה חזות של שה תמים שנזדמן למקום בטעות.
במרכז האולם עמד סנגורו של הנאשם. הוא היה רטוריקן מיומן, לבוש חליפה מגוהצת למשעי, ידיו משולבות מאחורי גבו בנינוחות מרגיזה. כשפתח את פיו, קולו זרם בחלל החדר בטון רך, הגיוני ומלא נימוס, כאילו לא מדובר בדיון על חורבן חייה של אישה, אלא בהרצאה אקדמית על דיני חוזים.
"אדוני השופט, חברי המלומד מהפרקליטות," פתח הסנגור והרכין את ראשו קלות באקט של כבוד מעושה. "אנחנו נמצאים כאן בנסיבות מצערות מאין כמותן. אין אדם באולם הזה, ומרשי בראשם, שאינו חש אמפתיה עמוקה כלפי הגברת על החוויה המטלטלת שעברה".
דינה הרגישה את דמה קופא. 'איך הוא מעז?' לחשה לעצמה, ושפתיה רעדו. 'איך הוא מעז לדבר על אמפתיה? הוא הרי מייצג את האדם שאנס אותי. איך המילים הללו יוצאות לו מהפה בלי לחנוק אותו?'
"אלא שבית המשפט הזה," המשיך עורך הדין, קולו מתרכך עוד יותר, כמעט מצטער, "אינו פועל לפי רגש, אלא לפי עובדות. וכשאנו צוללים אל תוך העובדות, התמונה מתערפלת. כפי שעולה מהדוחות הרפואיים, בשל ערפול החושים המצער וההתעלפות שבה הייתה נתונה הגברת במהלך האירוע, עדותה, עם כל הרצון הטוב, אינה יכולה להיחשב לזיהוי ודאי מעבר לכל ספק סביר. בהיעדר בדיקות מעבדה או הוכחות חותכות מהשטח, החוק אינו מאפשר לנו להכתים חיים של אדם צעיר, אזרח נורמטיבי, על סמך השערות בלבד. לכן, אדוני, אבקש לקבל את טענתנו ולזכות את הנאשם מחמת הספק".
"אבל רציתי להסביר שהיו עוד אנשים בחדר... שמעתי אותם..." קטעה אותו דינה בקול חלוש, כמעט מתחנן, נשענת קדימה על דוכן העץ.
השופט, שישב על כיסאו הרם, הניטראלי והמרוחק, הישיר אליה מבט קר ועטה מסכה של ממלכתיות ורוגע. "גברת דינה, בבקשה," אמר בטון מרגיע אך סמכותי ומנוכר, כזה שאינו מותיר מקום לערעור. "בית המשפט קשוב לך, אך ההליך דורש סדר. נציג התביעה מדבר בשמך".
דינה הפנתה את מבטה המיוסר אל נציג הפרקליטות שישב לצדה. היא חיפשה בעיניו זיק של לוחמנות, זעם, או לפחות חובה מקצועית. אך התובע, שהיה אמור לייצג את המדינה ואותה, רק קם באיטיות, השפיל את עיניו אל הניירות המונחים לפניו, והנהן בייאוש כנוע למול דברי ההגנה. הוא לא פצה את פיו. הוא התיישב בחזרה, מובל ופסיבי, כאילו גזר הדין כבר נכתב מזמן.
"תודה, אדוני," אמר הסנגור בסיפוק מנומס והתיישב במקומו בנינוחות של מנצחים. "המטרה של כולנו כאן היא להגיע לחקר האמת, אך כפי שראינו, האמת המשפטית פשוט אינה תומכת בביסוס אשמה פלילית בתיק זה".
'הם כל כך נחמדים...' חשבה דינה, ותהום של חוסר אונים מוחלט נפתחה תחת רגליה. 'כל כך עדינים ומנומסים... עד שהם פשוט גורמים לזה להיראות כאילו שום דבר לא קרה. כאילו אני בכלל לא כאן. כאילו הגוף שלי הוא רק זירת פשע תיאורטית בדוחות שלהם.'
השופט עיין בניירותיו עוד רגע ארוך, ואז הרים את מבטו. הוא סקר את האולם ובחר להביט בדינה במבט "אבהי" מזויף, שהיה קשה מכל מכה. "בית המשפט שקל בכובד ראש את המקרה. ליבנו יוצא אל קורבן העבירה, ואנו מודעים לטראומה הקשה. יחד עם זאת, תפקידו של בית המשפט הוא לשמור על יובש החוק וחזקת החפות. בהיעדר הוכחות חותכות, ומכיוון שמדובר בעדות יחידה המבוססת על זיכרון חלקי בלבד, ולאור עברו הנקי של הנאשם, התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש בפלילים. אני קובע כי הנאשם זכאי מחמת הספק. המשפט נעול".
הפטיש נחת על שולחן העץ בדיסקרטיות. מכה אחת, שקטה, ללא כל דרמה. הדיון ננעל. המערכת סיימה את תפקידה. הנוכחים החלו להתפזר בשקט, ועורך הדין אסף את ניירותיו בנינוחות. דינה נותרה קפואה על ספסלה, מרוקנת, בזמן שהאולם סביבה התרוקן מאדם והפך זר ומנוכר עוד יותר.
באותה שעה ממש, בצדו השני של הכרך, שרר אקלים שונה לחלוטין. במשרדו המרווח והממוזג של שר המשפטים, לא היה שום זכר לדרמה שהתרחשה באולם בית המשפט
החלונות הגדולים השקיפו על העיר הגדולה, והאוויר היה רווי בריח של פולי קפה איכותיים.
נפתלי, עוזרו האישי של השר, עמד ליד מכונת הקפה. הוא לחץ על הכפתור, המתין לזרם הכהה, ואז הוסיף שתי כפיות סוכר. הוא ערבב את הנוזל בשלושה סיבובים איטיים, מדודים, והגיש את הכוס המהבילה לשר שישב מאחורי שולחן המהגוני הרחב שלו. נפתלי, עוזרו האישי של השר, עמד ליד מכונת הקפה. הוא לחץ על הכפתור, המתין לזרם הכהה, ואז הוסיף שתי כפיות סוכר. הוא ערבב את הנוזל בשלושה סיבובים איטיים, מדודים, והגיש את הכוס המהבילה לשר שישב מאחורי שולחן המהגוני הרחב שלו, פניו קורנות משביעות רצון עצמית"
אני מברך אותך על סיומו הטוב כל כך של המשפט," אמר נפתלי בחיוך רחב.
"כן, הוא נגמר בסדר," השיב השר, לקח לגימה קטנה מהקפה והניח את הכוס. "כפי שחשבתי".
"אתה מתכוון שכפי שקיווית, אדוני השר?" תיקן נפתלי בבדיחות הדעת.
השר הישיר אליו מבט נוקב. "נפתלי, הגיע הזמן שתפנים, אני תמיד מתכוון למה שאני אומר. כפי שחשבתי".
"אבל אדוני השר, איך היית כל כך בטוח?" שאל העוזר, עיניו מביעות סקרנות כנה. "הרי השופט היה יכול להתעלם מהמכתב שהעברנו לקלדנית שלו!"
השר פלט צחוק קצר ומשועשע. "להתעלם ממכתב של שר המשפטים רגע לפני סבב המינויים לבית המשפט העליון? נו באמת, נפתלי. השופט פעל בדיוק בהתאם לציפיות. זיכוי מנומס מחמת הספק, בלי רעש".
"אבל אדוני השר, למה בכלל היית צריך להתערב בתיק הזה?" המשיך נפתלי לחקור, בעודו נשען על קצה השולחן.
השר חייך חיוך אבהי ומרוצה, נהנה מההזדמנות לחנך את עוזרו הצעיר ברזי השלטון. "בשנה הקודמת הייתה מכת מקרי אונס. אתה יודע מה זה מכת מקרי אונס? זה לא כשיש הרבה מקרים, אלא כשמדווחים על הרבה מקרים. אם השופטים יזכו אותם בשקט מחמת הספק, או אם התיקים ייסגרו עוד בפרקליטות, המקרים האלו פשוט לא ייכנסו לסטטיסטיקת הפשיעה המדאיגה. ובסופו של דבר, נפתלי, רק מה שבסטטיסטיקה קיים".
נפתלי עמד לרגע קט, מעבד את הדברים, ואז נפתחו עיניו לרווחה והוא הנהן בחיוך רחב של הבנה עמוקה. "אה! גאוני. במקום לנהל מלחמה פומבית באולם, לנסות להוכיח שהיא משקרת ולייצר רעש תקשורתי וצעקות ברחובות, המשפט פשוט מסתיים בזיכוי שקט 'מחמת הספק', והתיק נסגר".
"בדיוק!" הצביע עליו השר באצבע מאשרת, קורן כולו. "כשהשופט מסיים את התיק בנימוס ובשקט בגלל 'חוסר ראיות', הציבור חושב שהצדק פעל לפי החוק, התיק מתאדה, והסטטיסטיקה... הו, הסטטיסטיקה נקייה לחלוטין". הוא פתח ספר דוחות עבה ועטוף עור שהיה מונח לפניו. "כמות הרשעות האונס במדינה ירדה לרמה של לפני ארבעים ושבע שנים. נפתלי, זה הזמן להוכיח את יעילותך. תמצא דרכים נוספות להקטין את הסטטיסטיקה של התלונות עצמן".
עיניו של נפתלי נדלקו בהתלהבות. המוח הבירוקרטי שלו החל לפעול במהירות קדחתנית. "רגע, יש לי רעיון! אולי נקבע בחוק שאם הנאשם מזוכה, המתלוננת תחויב אוטומטית בקנס של חמישים אלף שקלים לטובת אוצר המדינה?"
השר עצר את תנועתו, הביט בעוזרו ועיקם את שפתיו בחיוך קטן, כמעט סלחני. "קנס שרירותי בחוק נגד קורבנות? נפתלי, זה בוטה מדי. קנס כזה יגרור כותרות מזעזעות בתקשורת ויקים עלינו את הרחוב. אנחנו צריכים מסכה בירוקרטית נקייה. ובוא נלך צעד אחד קדימה, לגרסה המתוחכמת באמת: מה קורה אם היא כן מביאה ראיות, אבל בית המשפט מחליט לפסול את הקבילות שלהן מסיבות טכניות?"
"אם הראיות נפסלו," פיזז נפתלי במחשבתו, "אז מבחינה משפטית זה כאילו אין ראיות, והנאשם מוגדר זכאי".
"בדיוק! ולכן נקבע בחוק סעיף פרוצדורלי," אמר השר בקול נמוך, כמי שמגלה סוד מדינה כמוס. "כל תיק שמסתיים בזיכוי בשל חוסר ראיות או בגלל ראיות שנמצאו בלתי קבילות, ייחשב אוטומטית כ'הליך סרק שהתנהל ברשלנות'. ובמקרה כזה, לא נקנוס אותה, אלא פשוט נחייב אותה ב'הוצאות משפט לטובת אוצר המדינה והנאשם בשל הטרדת המערכת'. סכום עגול של חמישים אלף שקלים. הרי הציבור תמיד בעד הגנה על הקופה הציבורית ומלחמה בבזבוז זמן שיפוטי, נכון?"
"מוקסם," לחש נפתלי, נפער פה מול התחכום הציני. "גאוני! ככה זה נשמע כאילו אנחנו בסך הכל שומרים על כספי המיסים של האזרחים... אבל בפועל, גם נשים שיש להן הוכחות יפחדו להתלונן, כי הן ידעו שאם השופט ימצא פגם טכני קטן בראיה שלהן, הן יתרסקו כלכלית!" "נכון מאוד," סיכם השר וסגר את הספר העבה בנקישה חדה. "מי תסתכן באובדן הון כזה בשביל תיק שהשופט יכול למחוק במחי יד? נשים פשוט יפסיקו להתלונן. אפס תלונות, אפס עבירות בסטטיסטיקה. נפתלי, תתחיל לחשוב איך נפתור את בעיית עברייני התנועה".נפתלי הרים גבה. "למה, אדוני השר? אתה רוצה לעבור למשרד התחבורה?"
"בהחלט," אמר השר וליקק את שפתיו בעונג בלתי מוסתר. "זה היעד הבא שלנו".
"ואיך אפשר להעלים את תאונות הדרכים והמהירות המופרזת מהדוחות?"
"פשוט מאוד," צחק השר, נשען לאחור בכיסאו המרופד ומביט אל האופק האורבני הניבט מהחלון. "נבטל את מצלמות המהירות ונקבע בחוק שבהיעדר תיעוד דיגיטלי משטרתי, אין עבירה.
אין מצלמות, אין דוחות, אין עבריינים. נסיים עם תחבורה, אחר כך חינוך, ביטחון... ואז השמיים הם הגבול. תבדוק אילו בעיות אוכל לפתור בתור ראש הממשלה. הגיע הזמן לנהל מדינה כמו שצריך".
