למחרת, כשנכנסה לבית, היא הופתעה - אורי בחליפה כהה ומגוהצת, חולצה לבנה, ניחוח בושם. מאחוריו, שולחן ערוך, גביעי יין אדום, נרות בוערים. 'זה… לא השיעור שתיארתי לעצמי.'
"מה זה? אתה מפתה אותי או שזו שיטת לימוד חדשה?"
הוא סימן לה לשבת ואז בתנועת ידיים המשיך - הולכים למקום אחר.
כעבור זמן קצר, נכנסו למסעדה יפנית קטנה ואלגנטית. ריח סויה, ג'ינג'ר וגריל באוויר. מארחת הושיבה אותם מול תחנת השף. גבר בלבוש יפני מסורתי חותך ירקות וביצים באוויר בחרב סמוראים.
השף היפני המשיך להקפיץ ירקות באוויר, אבל נועה הרגישה את המבט של אורי עליה יותר מאשר על הבמה הקולינרית. הוא התכופף מעט, מוזג לה יין בתשומת לב מוגזמת כמעט, ואז קירב את הגביע אליה באיטיות, עיניו עדיין עליה. היא חשה את החיוך שלו מתעכב, כאילו מחכה לתגובה. 'רגע… זה כבר לא רק שיעור בישול.'
היא הטתה את ראשה וחייכה חיוך קטן: "זוכר ששאלתי אותך אם אתה נשוי?… אני עדיין לא בטוחה שקיבלתי תשובה."
עיניו נפערו מעט. הוא משך בכתפיו, הניד את ראשו בתנועה קטנה, לא חד־משמעית.' מה זה אומר? אם הוא לא נשוי, למה לא להגיד? ואם כן, למה להזמין אותי לפה?'
"אז אתה נשוי או לא? אני לא מבינה."
הוא פתח פיו ואמר באיטיות: " אני לא נשוי".
"אז שיקרת לי - נתת לי לחשוב שאתה לא יכול לדבר. שקרן" למרות האשמה שבמילים, היא לא נשמעה בקולה
הוא פתח את פיו, קולו נמוך, מעט צרוד: "זה… לא בדיוק שקר. לא אמרתי שאני עילם. פשוט לפעמים אני לא מדבר הרבה."
"נכון," היא ענתה, "אבל גם לא תיקנת אותי כשהנחתי שאתה כן."
"כבר אמרתי, לפעמים אני לא מדבר הרבה."
הוא השפיל מבט, ואז חזר להסתכל עליה, "פחדתי שאם אגיד את האמת, תחשבי שהזמנתי אותך לכאן למשהו אחר חוץ משיעור בישול."
היא חייכה. 'שיעור בישול… בטח.'
הוא הוסיף בלחש: "וחוץ מזה… אני לא תמיד מדבר. לפעמים אני מגמגם. במיוחד כשאני מתרגש."
'אז זה העניין. לא אילם מסתורי, פשוט גבר שנבהל מהמילים שלו.'
הצחוק שלה התגלגל בין השולחנות. 'הוא אולי משוגע, אבל משוגע חמוד… ומסוכן ללב שלי.'
"ואגב, איך קוראים לך?" נועה נזכרה.
"אביאל".
"לא אורי?" נועה הייתה מופתעת.
"למה שאיהיה אורי?
"נו, על יד הדלת שלך ראיתי 'א.רוזן'. אז הנחתי שאאתה אורי."
אביאל הסתכל עליה בצורה קצת מוזרה, " את והנחות שלך."
"נו מה הייתי יכולה לעשות? אתה לא דיברתי והייתי חייבת לקרוא לך איכשבו".
"אז עכשיו את מאוכזבת?"
"לא, לא. גם אביאל בסדר".
"תודה שאת מאשרת". חיוכו היה רחב, אבל לא מספיק כדי להסתיר מאחוריו ניסיון לכבוש צחקוק.
כשחזרו לדירה, אביאל הלך למטבח והוציא מחבת. נועה חייכה: "אל תגיד לי שאתה הולך עכשיו באמת להכין ביצה."
הוא הנהן. הפעם, בלי נפילה, שפריץ או מים רותחים, שבר ביצה בצורה מושלמת, טרף וטיגן. הריח מילא את המטבח.
היא התקרבה, הניחה ידה על ידו: "רק שתדע, אתה שף גרוע, אבל תלמיד טוב."
"אני מוכן ללמוד," הוא חייך, "כל החיים."
"ואתה בטוח שאתה לא נשוי?"
"נשוי? לא… אבל אם אני יכול לבחור ואני יכול, אז נשוי קצת לביצה מקושקשת… ואולי בהמשך גם לך."
היא צחקה בשקט: "רוצה לדעת בכמה דרכים אני יכולה להכין ביצה?"
הוא חייך: "רוצה לדעת בכמה דרכים אני יכול להכין אותך צוחקת?"
היא הרגישה חום בחזה. 'זהו. אכלתי אותה.'
"אלף שלוש מאות ארבעים ושתיים," הוסיף.
"מצוין," אמרה, "אז נתחיל מהתחלה. ושוב. ושוב."
הם ישבו יחד ליד השולחן, אוכלים את הביצה המקושקשת הראשונה שהצליחו להכין בלי אסון. ובין ביס לביס, נועה חשבה לעצמה 'לפעמים הדרך הכי קצרה ללב של מישהו עוברת דרך המטבח… גם אם בדרך נשברים כמה ביצים, וגם כמה חומות. אבל הקשקשוש שיוצא בסוף שווה את זה.'
