נועה עצרה מול דלת עץ כהה בקומה שלישית בלי מעלית, תיק הבד שלה תלוי על כתף ימין. בתיק מחברת מוכתמת כתמי שמן, עט אדום וכמה כלי מטבח קטנים. היא נשמה עמוק ודפקה. כשהדלת נפתחה, עיניה קלטו שלט קטן לצד המשקוף: א. רוזן. 'אורי, כנראה. לפחות יש לי שם לקרוא לו במחשבות. מבחינתי הוא אורי.' נועה החליטה סופית על שם.
כשדלת נפתחה, מולה עמד גבר גבוה, בערך מטר שמונים, שיער שחור מעט פרוע, עיניים כחולות שיכלו להיות קרות או חמות, תלוי מאיזו זוית מסתכלים. ג'ינס כהה עם חולצה תכלת מפוספסת בפסים כחולים דקים. נראה בערך בן ארבעים, בלי שערות שיבה, עם כתפיים רחבות, ידיים חזקות ובטן שטוחה. 'נו, לפחות יהיה נעים להסתכל עליו בזמן שאני מלמדת אותו', התגנב לה בראש.
"שלום. הגעתי בקשר למודעה על לימוד הכנת ביצים מקושקשות. זה אתה שרוצה ללמוד?"
הוא הנהן, זז הצידה כדי לאפשר לה להיכנס. היא פסעה פנימה, סוקרת את רצפת הפרקט, שולחן עץ עם שריטות, ומטבח קטן עם כיור שנראה כאילו כמעט לא השתמשו בו. 'או שמישהו כאן נקי בצורה חולנית, או שאף אחד פה לא מבשל.'
"אני מורה לכל סוגי הביצים, עם ניסיון של אלפי ביצים" מבטו המהיר כלפי מפשעתו הכריח אותה להוסיף: "כלומר אלפי מנות. תרצה לראות המלצות?"
הוא לא ענה, רק חייך חיוך קטן. משהו בהתנהגותו גרם לה להנחה מוזרה.
"אתה יכול לשמוע אותי?" שאלה. הוא הנהן. "אז אתה פשוט לא מדבר… טוב, נעבוד עם שפת גוף."
היא התיישבה ליד השולחן, העט מוכן ביד. "נניח שאתה לבד בבית ורוצה לאכול ביצה מקושקשת."
הוא הצביע על עצמו ואז מסביב, להראות שאכן לבד. 'לפחות הוא מבין מהר.' "אתה לא צריך להניח בעצם, אה?" האיש נד בראשו, חיוך עדין מופיע בקצה שפתיו.
"מה, האישה והילדים נסעו לחופשה בלעדיך?" האיש העביר משקל מרגל לרגל באי-נוחות.
"מה קרה? מה עשית להם?" עיניו של האיש הביעו התרגזות. "כן, אני יודעת שזה שיעור של 'הכנת ביצה מקושקשת', אבל אני סקרנית לדעת מה קרה." האיש נראה יותר כועס.
היא משכה בכתפיה כאילו רצתה להגיד שלא אכפת לה. "טוב, כרצונך. אז אל תספר לי על עצמך. אם כך, אל תצפה שאני אספר לך על עצמי." והיא סובבה את ראשה למעלה ולצדדים, משחררת את עצמה מחובת דיבור, באותו זמן משלחת את שערותיה החומות והארוכות לסיבוב קרוסלה סביב צווארה הדק. פניה הסמוקות שהופנו אל החלק העליון של הקיר, האף הקטן והסולד שפנה להסתכל על התקרה, משאיר רחוק מאחור את השפתיים המלאות שקצותיהן פנו מטה ולא אפשרו לפה הקטן להיפתח, הכל דיבר על כך שהיא מוכנה לשתוק ושום עינוי לא יכריח אותה לפתוח שוב את הפה.
אבל הגיחוך הקולני של האיש הוציא אותה משלוותה המלאכותית. "אתה לא מעוניין לשמוע עלי? איזו חוצפה! איך אתה מעז לדבר אלי כך!" תנועות ידיו של האיש לא הרגיעו אותה, אלא ההפך, "ואני לא אעצור את זה! אל תסתום לי את הפה! אני לא אשתך."
היא הסתכלה על חיוכו העקום והביטה על ידיו כדי להבין מה הוא רוצה להגיד, "יותר גרועה? איך אתה מעז! אין דבר גרוע יותר!"
לקח לה שנייה או שתיים להבין את משמעות של מה שהיא כרגע אמרה. יכול להיות שהיא לא הייתה אומרת שום דבר בקשר לזה לו האיש לא התחיל להתקרב אליה בצורה מאיימת, או לפחות כך זה נראה לה כאשר היא התחילה לסגת אל דלת היציאה. "סליחה, לא התכוונתי בדיוק לכך. בבקשה, תן לי להישאר כאן." אבל האיש המשיך להצביע על דלת הכניסה, כמצווה לה לעזוב.
"נו בבקשה, יותר אני לא אגיד דברים כאלו. אני מבטיחה. באמת, באמת." ברגע שבחוסר רצון מופגן הוא אישר לה להישאר, היא התרחקה כמה צעדים מהדלת, ליתר בטחון.
"תודה. וכעת, איפה היינו?" האיש הצביע על המקרר ועל השיש.
"אני יודעת שבמטבח, אבל למה?" האיש פתח וסגר פה כמה פעמים, כאילו מחכה דיבור. היא התחילה להבין:
"שאני אנדנד לך עם השאלות?" הוא סימן לה שהיא הבינה היטב את כוונתו וזה הרגיז אותה למדי, אך היא החליטה להבליג הפעם. "מה פתאום, זה לא זה. נזכרתי – אני צריכה ללמד אותך להכין ביצים." היא ראתה שכף ידו שוב הורמה וביצעה סיבוב באוויר. "נכון מאוד, לא שכחתי, ביצה מקושקשת. טוב, אז תביא את הביצים ובוא נתחיל."
הוא משך בכתפיו – אין.
"מה זאת אומרת אין לך ביצים? אפילו לא במקרר?"
הוא סימן בידו 'לא'. נועה נאנחה. "טוב, לך לשכנים, תבקש ביצים. אני בינתיים אסתכל קצת מסביב."
אחרי בקושי שתי דקות, זמן שלא הספיק לה לראות עד הסוף את תכולת ארונות בסלון, האיש חזר.
"היית מהיר עם שכנתך. שמעתי אותה. היא נשמעת טוב. חשבתי שייקח לך יותר זמן איתה." האיש הרים את ידיו והראה לה שהן מלאות בביצים. "ברור, היית מהיר כי הלכת רק לבקש ביצים. אני אוהבת גברים נחושים. אבל נראה לי שאתה נחוש מידי ללמוד."
הוא הסביר לה בעזרת ידיו, פיו ותנועות סיבוביות סביב הבטן, שיותר מאשר הוא נחוש להקשיב לשיעור, הוא רעב ורוצה לאכול את תוצר לימודיו עוד היום.
"הבנתי שאתה רעב ואני אסביר הכל מהר. אל תצעק עלי. אני לא אשמה שאתה שכחת את הביצים שלך." האיש הסמיק. "כלומר שחכתה להביא את הביצים לשיעור." היא הרגישה שמתחילה להסתבך עם הבהרות בקשר למשפטי ביצים, הניחה לנושא והמשיכה בשיעור.
"טוב, נתחיל. קודם שוטפים ביצים. לא עם סבון!" היא קראה, אבל הוא כבר טבל ספוגית בסבון והתחיל לשטוף. וכשסים, בלי אזהרה, שחרר ביצה אחת מגובה חזה על השיש. חלבון התיז על השמלה שלה. 'יפה, זו המכה הראשונה לשיעור הזה…'
"עכשיו תאסוף את הביצה השבורה ותשים בכיור," אמרה, קולה נשלט בקושי.
הוא ציית, אבל כשהרים ביצה נוספת, היא החליקה לו שוב על הרצפה. נועה עצמה עיניים, נשמה עמוקץ 'אל תהרגי אותו. עוד לא. אולי בפרק השני'.
"ועכשיו תביא כוס - נשבור לתוכה את הביצה."
הוא פתח את הארון והוציא כוס שמפניה גבוהה.
"לא, לא כוס לשמפניה, וגם לא לקוניאק. אני צריכה כוס רגילה למים."
הוא חיפש שוב והוציא כוס עם קשית מובנית. נועה מצמצה. "אם אתה שותה דרך הקשית הזו… אז איך אתה שופך מים פנימה? גם דרך הקשית? טוב, הבנתי - אין לך כוס רגילה. הבנתי. זה די ברור: אם אין לך ביצים, אז למה שתהיה לך כוס רגילה. יש לך הרבה דברים לא שימושיים, אך שום דבר שיתאים לשיעור. לך לשכנתך הנחמדה ותבקש."
הפעם, מתוך הסקרנות, נועה הציצה במזווה הצמוד למטבח. כמה קופסאות שימורים, שקית אורז, ואגרטל ריק.'לפחות יש לו אגרטל. אולי זה כלי חירום לביצים.'
רק כאשר היא שמעה את הצעדים ההולכים וקרבים אל דלת הכניסה, היא סגרה הכל והחליקה במהירות לתוך המטבח. בעקבות מהירות הגעתה קולה היה קצת לא סדיר כאשר החלה לדבר, אך היא התגברה על הרעד הקל במהירות. "חשבתי שזה יהיה שוב מהיר, אבל מתברר שאתה לומד איך לטפל בנשים..."
הפעם היא לא הספיקה לברוח אל דלת הכניסה ובעצם מצאה את עצמה על שולחן המטבח. הכיסא שעזר לה לטפס עליו הועף על הרצפה בלי שהיא שמה לב.
"בבקשה, תרשה לי לרדת מהשולחן. ולא, אני לא שמתי לב איך הגעתי לכאן, לכן איני יכולה לרדת באותה דרך כפי שעליתי."
האיש הסתכל עליה שנייה ארוכה, הרים את הכיסא והצמיד אל השולחן. הוא אפילו עזר לה לרדת, כל אותו זמן הבעה רצינית לא עוזבת את הפנים שלו. היא הרגישה קצת לא בנוח. לא הרבה, קצת. אבל גם זה הספיק לה כדי שהיא תרצה להנמיך את המתח שהיה באוויר.
"תודה. בבקשה אל תכעס על המורה שלך. אין לי שום כוונות רעות. רק רציתי קצת לחטט. האם מישהו מת מזה אי פעם? מה כבר קרה? כל מה שרציתי, זה לדעת האם תחזור אחרי השיעור לשכנתך."
לא בטוח שהאיש שינה את מבטו, אך המורה הבינה בעצמה שעברה שוב את הגבול ולכן התקרבה במהירות אל דלת הכניסה. רק משם היא הרגישה בטוחה להמשיך לדבר. "בבקשה, תן לי לחזור. אני אתנהג בסדר. ולא אחטט יותר במה שלא קשור אלי. מבטיחה. באמת..."
"יופי. עכשיו קח ביצה ביד שמאל, סכין ביד ימין, ותן מכה עדינה."
המכה יצאה חזקה מדי - החלמון התפוצץ על הרצפה.
"לא ככה!" היא מחתה, ואז, כמעט בלי לחשוב, זרקה: "תגיד… אתה נשוי במקרה?"
הוא הרים אליה מבט מופתע, עצר, ואז משך בכתפיו. אחר כך הניד את הראש בתנועה קטנה ולא חד־משמעית.
'מה זה היה עכשיו? אם הוא לא נשוי, למה לא להגיד בפשטות?' היא החליטה לשתוק, אבל סימנה לעצמה בראש לשוב לנושא הזה בהזדמנות.
הוא שטף ביצה חדשה, אבל כשהניח אותה על השיש, היא החליקה ממנו כמו סבון. נועה נאנחה. 'זה כבר לא שיעור בבישול, זו הופעה קומית עם קהל של אדם אחד.'
היא התקרבה לעזור, תפסה ביצה שלמה, אבל היד שלה נגעה בחלבון על השיש והחליקה; הביצה עפה לכיור ונשברה. 'תשמרי על קור רוח, נועה. זה רק היום הראשון.'
"ובכן," היא לקחה נשימה עמוקה, "ננסה שוב. הפעם, בעדינות."
היא הושיטה לו ביצה נוספת. אורי הביט בה כאילו קיבל חפץ קדוש, הניח אותה בכוס. ואז הפך את הכוס לתוך הכיור.
"מה… למה?!" היא כמעט צרחה.
הוא חייך חיוך קטן, מניף ידיים כמו מנצח בתזמורת – מתחילים הכל מהתחלה.
"לא, לא כל פעם שיש חתיכת קליפה אנחנו מתחילים מהתחלה!" היא ניסתה להחזיר שליטה, אבל הוא כבר פתח את הברז ושפך מים רותחים לכיור.
תוך שניות, המים הפסיקו לרדת - הצינור נסתם. אורי שלף פומפה. 'זה לא אמיתי.'
"אורי, אל-" היא החלה, אבל הוא כבר לחץ בחוזקה. שפריץ של חלבון וחלמון עף על הקירות, השיש… והתקרה.
"נקה את התקרה, בבקשה."
הוא משך בכתפיו, הביא מגב רצפה וניקה. בערך.
"עכשיו תתקשר לאינסטלטור."
הוא הצביע על עצמו עם הפומפה, כאילו אומר "אני האינסטלטור".
היא צחקה קצר. "כן, בטח. אבל תתקשר למי שבאמת יודע לפתוח סתימות."
הוא מצא ספר טלפונים ישן, חייג - משיבון. "אין מה לעשות," אמרה, "נמשיך מחר."
מחר המשך.
