פריחת הדובדבן – פרק ביניים
יולי 1943
כהרגלם של הגרמנים - מאז תחילת מתקפת הענק על בריה"מ במבצע "ברברוסה" – הם היו מארגנים את כוחותיהם בחורף הקשה שלפעמים עמד על מינוס 20 מעלות (מתחת לאפס) - טמפרטורות אשר לא התאימו לסוג הלחימה הגרמני. עתה החלו הגרמנים להתכונן להתקפת-קיץ כפי שעשו עד כה בהסבם אבדות כבדות לרוסים.
למרות כוחם העדיף של הגרמנים והתשת הצבא האדום, ניכר היה שלרוסים מודיעין מצוין אשר חיפה על דלדול הכוחות הרב. ובעת פרוץ מתקפת הקיץ הגרמנית בשנת 1943 החלו הרוסים להשיב מלחמה שערה תוך שהם מצליחים לשחרר חלקים אחדים ממולדתם שנכבשו בשנתיים האחרונות ע" הגרמנים.
הרוסים ניצלו היטב את תנאי השטח המוכרים להם ואת מומנטום ההצלחה ובקיץ 1944 (מבצע בלארוס) החלו במתקפה רבתי על הכוחות הגרמניים והדפו אותם מחוץ לשטחי בריה"מ עד כדי שבקיץ של אותה שנה היו כוחות רוסיים רבים שועטים אל תוך שטחה של גרמניה ואל פולין. גם גדודו של רס"ן ויטאלי פרימשוב – שהועלה במהלך הלחימה לדרגת סא"ל – היו בין ראשוני הכוחות הבאים בשערי פולין הכבושה, אך בתחילת קיץ זה דומה שיש איזון בין הכוחות ולא נראה היה שההכרעה בשדה הקרב מתקרבת לקיצה.
הארמיה הרביעית - שאליה השתייך גדודו של ויטאלי - נערכה בפאתי פולין בסמיכות ליערות העבותים להתארגנות ורענון הכוחות. ההכנות, למתקפה רבת היקף על הכוחות הגרמנים, היו בעיצומן.
הכוחות הרוסיים נסעו מאות קילומטרים במהלך הקרבות, האחרונים תוך כדי גרימת אבדות רבות לגרמנים, אך גם לכוחות הרוסיים נגרמו אבדות רבות בחיילים וברכוש.
הפוגת ביניים זו הייתה הכרחית ובעתה. כל גדוד, פלוגה או מחלקה, נדרשו לעשות הערכת מצב לוגיסטי שכלל: דלק תחמושת וחלקי חילוף. על מפקדי הגדודים הוטל להעביר מידע עדכני ומהיר למפקדים הבכירים בשטח. היה ברור לכל שמתקפת הנגד - של רוסיה מול גרמניה - קרבה והולכת.
פאתי פולין. סוף מאי 1944
מזג אויר מצוין שרר בסוף אפריל, עת החלו השלגים להפשיר. שמש אביבית החלה להגיח מדי כמה ימים ולחמם מעט את גופם של הכוחות הרוסיים ש"דרכו במקום" כמה חודשים. אך חודשים אלו נוצלו כהלכה להגברת הכוחות: הבאת חיילים רעננים מחזיתות שונות והצטיידות בנשק וציוד חדש במקום הטנקים וכלי השריון שחלקם קרסו תחת הנטל הרצוף של קרבות ללא הפסקה.
במפקדה הראשית ניתנה הוראה להתכונן למתקפה כוללת במחציתו של חודש מאי, או לכל המאוחר בתחילת חודש יוני.
גדודו של ויטאלי חנה בסמיכות של מאות מטרים לחוותו של יוז'י ופאולינה. צוות סיור של הרוסים שסרק את האזור נתקל במקרה בחוותו של יוז'י אשר הזמינם אחר כבוד להתארח בביתו ולשתות "משהו חם" כלשונו. תחילה סרבו אנשי הסיור עקב חששם מדליפת מידע על פעילותם, אולם בסופו של עניין נתרצו להגיע לביתו של יוז'י, שם התברר להם, להפתעתם הרבה, איזה אוצר בלום של ידיעות יש בידי יוז'י על האויב הגרמני – זאת בשל היותו מקשר בין צוותים של הפרטיזנים בינם לבין עצמם והעברת מידע על תנועות הגרמנים.
הדבר הובא לידיעתו של מפקד הגדוד אשר כאות הערכה וכמחווה שלח ליוז'י מעט מזון וסיגריות. תוך הדגשה שרשאי הוא לבקש עזרה אם יצטרך לדבר מה.
ואכן יוז'י נזקק לעזרה מהר מהצפוי. בתחילת חודש יוני, כרעה רגינה ללדת. יוז'י נשלח ע"י אשתו בבהילות אל מפקד הגדוד שחנה בסמוך בבקשה לשלוח רופא כדי ליילד את רגינה. יוז'י ופאולינה לא ראו מעולם לידה ולא ידעו מה לעשות. אמנם היו להם בעלי חיים שהמליטו מדי פעם, אך אין הדבר דומה. כאן האחריות רבה. יוז'י לקח את פרדתו הקשישה רתם אתה לעגלה ואץ אל מקום הריכוז של הארמיה הרוסית. את פניו קיבל מפקד הגדוד, סא"ל ויטאלי, אשר אמר לו: "אני רופא במקצועי. המתן דקות אחדות ואבוא אחריך".
ויטאלי השאיר הוראות לסגנו, נטל את התיק והמכשור הרפואי ונסע בעקבות יוז'י אל חוותו.
יוז'י נחפז אל חדרה של היולדת ובעקבותיו ויטאלי. ראשו של התינוק כבר בצבץ מבין רגליה של רגינה. לידה עמדה פאולינה חסרת-אונים.
"תביאו מהר מים חמים" אמר הרופא הקצין. הוא רחץ את ידיו והמשיך את תהליך הלידה שהחל מאליו. תוך דקות אחדות היה בידו תינוק צרחני למדיי. לאחר שניות אחדות יצאה גם השלייה. הרופא ניתק את חבל הטבור של התינוק והניח את הרך הנולד על חזה של היולדת.
רק עתה נתפנה ויטאלי להביט בפניה של רגינה – פנים נאות שהביעו רוך ועדנה אך גם כעס עצור.
"שמי ויטאלי" אמר הרופא הקצין בשפה הרוסית. אך לאחר שהבין כי רגינה אינה מדברת בשפה זו החל לדבר בשפה הפולנית אף על פי שלא הייתה שגורה על פיו לחלוטין.
"שמי רגינה" ענתה. "תודה לך על הטרחה הרבה. ודאי צריך אתה לחזור לחיילים שלך".
"אכן צריך אני לחזור" אמר. "דרך אגב" שאל "היכן נמצא בעלך?"
"במלחמה" ענתה - ולא יספה.
"טוב. אלך עתה" ענה הקצין. "אבוא לבקרך בהקדם, אם הדבר יתאפשר".
"תודה רבה" ענתה. "אל תטרח יתר על המידה".
יום אחר-יום – במשך שבוע - הופיע ויטאלי לבקר את רגינה.
בהיותם לבד אמרה רגינה: "אל תכעס. שיקרתי לך באשר לבעלי. מעולם לא הייתי נשואה".
"אין זה משנה לי כלל" אמר.
שבוע לאחר מכן הופיע ויטאלי בפעם האחרונה. "אנחנו יוצאים מכאן להמשך המלחמה" אמר. והוסיף "לא אוכל לבוא לבקרך עוד".
"דרך צלחה" אמרה.
ויטאלי פנה אל עבר היציאה ולפתע חזר. "האם תחכי לי כאן עד אחרי המלחמה?" שאל.
"אין לי לאן ללכת" ענתה. "אחכה לך".
עם הסתלקותו של ויטאלי, נכנסה פאולינה לחדר הקטן בו שהתה רגינה, שעתה כבר קמה ממיטת חולייה. התינוק היה על חזה וינק בשקיקה מדדי אימו.
"דומה שאת אוהבת אותו" אמרה פאולינה.
"לא. איני אוהבת אותו כלל". אמרה רגינה והוסיפה, "מישהו הרי צריך להאכיל אותו הלא כן?".
"או, לא, לא". אמרה פאולינה "לא התכוונתי לתינוק, התכוונתי לקצין הזה, ויטאלי".
"אה. כן. מעט. כן.. אני אוהבת אותו". אמרה רגינה והוסיפה, "אין בכך כלום. ממילא לא ישוב לכאן אחרי המלחמה".
"וכל זאת מנין לך?" שאלה פאולינה.
"איני יודעת בוודאות. כך אני חשה. ימים יגידו".
"כן. ימים יגידו" אמרה פאולינה. ושאלה "דרך אגב, יש לך שם עבור התינוק?"
"לא. אין לי" ענתה. "תחליטי את על שם. בין כך ובין-כך איני רוצה בילד הזה".
אולי נקרא לו 'ליאו'?" שאלה פאולינה.
"יהי כן" אמרה רגינה. תמהה בלבה מדוע פאולינה חשבה דווקא על שם זה. גם שמו של אביה - שנרצח במחנה "יער הינשוף" - היה ליאו. – ליאופולד אריה.
הערה:
תאריכי הקרבות בין גרמניה וברית המועצות בשנים 1943/44 אינם על קצה הדיוק, ונכתבו כאן רק לצורך הסיפור.
