נדודי שינה רטובים

אני ישנתי. כן, ישנתי ממש כמו כולם. לפעמים זה מפתיע אותי בעצמי - הרי יש כל כך הרבה דברים אחרים לעשות בלילה: לגלול בטלפון, להמציא תירוצים למה מחר אקום מוקדם, או פשוט לשכב ולבהות בתקרה עד שהשחר יגיד "שלום". אבל הפעם, ישנתי. ואפילו נהניתי.

בערך בשתיים או אולי שלוש, מה זה משנה, התעוררתי. לא בהדרגה, אלא כמו חייל בשעת פקודה, עם סימן קריאה. צמרמורת עברה בי, מהסוג שמגיע לא כשנעל בית נוחתת לך על הראש מאשתך (זה עוד עובר), אלא כשמלצר מניח מולך חשבון במסעדה צרפתית אחרי "ארוחה קלילה לשניים". שם אתה מבין: לא תאכל שבוע.

החדר היה דומם. דממה עבה, דביקה, כאילו מישהו מרח אותה על הקירות. ואז -
פססס.
עצרתי נשימה. כלום. ואז שוב: פססס.
מה זה? כלב? רוח? דמיון עייף?

גררתי רגליים, ופתאום - קרירות חדה ברגל ימין. נרטבתי. קפצתי לשירותים, התחלתי לשטוף. אין ריח. כלומר - לא כלב. גרוע מזה: מים.

פה כבר הדמיון שלי התעורר לגמרי. אולי הצפה? אולי שוב מכונת הכביסה נעלבה מניירות בכיסים והחליטה להטביע את הבית? כבר קרה. אני עוד זוכר איך מצאתי את עצמי מחליק על נהר של קצף, מסובב יד שמאל בזווית שלא נועדה לבני אנוש. שבועיים בלי נהיגה, כי לנסוע באוטובוס, זה לא בשבילי.

אבל הפעם - לא. האמבטיה יבשה, הכיור שותק, השירותים רגועים. ואז קלטתי. כן, הדבר ההגיוני ביותר: המזגן.
המזגן שלי, זה שאמור להעניק לי לילה קריר ושליו, החליט להשתין באמצע הסלון. צינור נסתם, מסנן קפא - מי יודע. מה שחשוב: הוא מטפטף על הרצפה כאילו אין מחר.

טוב, אני לא שרברב, ובטח לא באמצע הלילה. אז אילתרתי: דלי מתחת לזרם, סמרטוט על הרצפה. פתרון זמני, והנה אני שוב במיטה.

אבל לא לשווא אומרים: "מי שטיפש בלילה, ישלם בבוקר."
טיפ-פ-פ! טיפ-פ-פפפפ!
הדלי לא פגע במטרה. הזזתי.
טיפ-פ-פ!
שמתי סמרטוט על הדלי עצמו, שיעמעם את הצליל. סוף סוף - שקט.

נשכבתי, ניסיתי להירגע. נשמתי עמוק. ואז באותם רגעים אתה מגלה כמה המוח שלך שנון כשאסור לו - "תספור כבשים," הוא אומר. מצוין. כבשה ראשונה, שנייה, שלישית…
אבל הן לא עצרו. לא מאה, לא אלף, אלפים. המיטה הפכה למרעה פרטי. הכבשים טיפסו, קפצו, לעסו את השמיכה, ליקקו את כפות הרגליים שלי כאילו היו מלח. הרגשתי מוקף, כמו רועה צאן שנרדם באמצע העבודה ופתאום איבד שליטה על כל העדר.

ופתאום -
דינג-דינג!
שעון מעורר? אני לא משתמש בכזה. אני חי מהטבע, מהשמש, מהבטן.
אני פוקח עיניים - לא מיטה, לא שמיכה. מחשב.
ועל המסך - חלון סקייפ מהבהב.

ואז השאלה הכי מוזרה: אם הייתי במיטה, מי כתב את הסיפור הזה? מי הקליד כל המילים האלו בזמן שישנתי?

אין לי תשובה.
אז לפחות שיהיה לכם יום טוב, טוב בהרבה מהלילה שנפל עלי.