בין הטיסות

בלי כוונה
הזדמן לי שיר
לפני ההמראה.

לצדי ישב
גורילה־אדם,
שידע לעשות הכול
טוב יותר ממני,
הגמד.

תקתק במחשב,
חלץ נעליו,
אכל בננה
מתיק הפלאים
שנשא.

איש טוב.
ענק.
מילה לא אמר.
רק לא היה רגוע
אפילו לשנייה.

הסתובב בחוסר מנוחה,
משך שוב ושוב במכנסיו,
כאילו מציק לו
העניין שבין רגליו.

הרגיש כלוא
בציפור ענק.
שלד אלומיניום,
וכל החדש
שפגשתי בשטח התעופה
שממנו נעדרתי
עשרים שנה.

ואז נרדם.
ואני
שחזרתי את הימים
שבהם הייתי
גם ענק
וגם גמד.

ניפחתי את ראשי
במה שעשיתי,
עד שנחתתי
על כני הנסע
שתכננתי
אז.

לא ייאמן.
הוא נרדם.

ואני
נותרתי ער,
ממתין להמראה.