אני חיפשתי את האחות הראשית. אחרי כמה דקות של שיטוט בין הקומות בעקבות הפניות שגויות, מצאתי סוף-סוף את משרדה בקומה השנייה. הצצתי פנימה - היא הייתה שקועה בענייניה, והתיישבתי על ספסל מחוץ לדלת. זה היה הרגע שבו פגשתי את הפעילות שאני הכי מתעב: המתנה. כדי לא להשתגע, שלפתי ספר שהבאתי איתי. הספר היה מרתק, וכהרגלי שקעתי בו לגמרי, עד שלא שמתי לב לאיש שהתיישב ממש לידי. הבנתי שאני לא לבד רק כששמעתי קול פונה אליי:
"אני רואה שאתה מתעניין בספרי ריגול."
נכון, החזקתי ספר עבה עם כותרת אדומה ובולטת - "היד שנענעה את עולם", ועל הכריכה איש שחור עם אקדח מגואל בדם. לא היה קשה לנחש את הז'אנר. חיוך משונה חצי מתוחקק חצי עקום. מוזר.
האיש המשיך לדבר כאילו אנחנו ידידים ותיקים:
"גם אני אוהב סיפורי ריגול. אפילו כתבתי כמה. נכון, אף אחד מהם לא יצא לאור, אבל זה לא אומר שהם לא טובים. פשוט… החיים."
לא ידעתי איך להגיב. אולי סהרורי כרוני, אולי סתם משוגע. שתקתי, אבל השתיקה שלי עודדה אותו. הוא נשען קדימה, השתהה רגע והתחיל:
"תשמע את הסיפור הראשון שלי…"
הוא צייר במילים תמונה של מדינה בקריסה - כלכלה מרוסקת, שביתות בכל מקום, הדולר צולל, הממשלה מתפרקת בצעקות. ובתוך הכאוס - הפתרון: המוסד יקבל משימה לא שגרתית. לא איסוף מידע, לא סיכול טרור, אלא שוד יהלומים באנטוורפן.
בחדר מלון בעיר, כך סיפר, ישבו שלושה סוכנים: מיכה, ז’קו ואלברט. על השולחן - מפות, צילומי אוויר, לוחות זמנים, ושרטוט של המלטשה ברחוב קרנזי.
"יום שלישי וחמישי, תשע ורבע בבוקר," אמר ז’קו והצביע בעט אדום. "אז בדיוק מגיע הרכב הרשמי של חברת האבטחה. שומר יורד, דופק שלוש נקישות מוסכמות, המנהל פותח, והם נכנסים. שקים עם יהלומים גולמיים נכנסים , שקים מלוטשים יוצאים."
ז’קו סימן בעט אדום: “ביום שלישי וחמישי, 09:15 רכב משוריין מגיע. שומר יוצא, דופק שלוש נקישות קבועות. המנהל פותח, השומרים נכנסים, מכניסים שקים עם יהלומים גולמיים ומוציאים שקים מלוטשים.”
אלברט דפדף ברשימותיו. “בערך עשרים קילו, שווי של ארבעים מיליון דולר. אם ננסה לקחת גם גולמיים וגם מלוטשים, נחשוף את עצמנו. חייבים לבחור.”
מיכה חייך. “נלך על המלוטשים. שקל יותר למכור, והערך מיידי.”
הוא פרש את התכנית:
תקלה מבוימת: על הגשר הראשי לעיר תיעצר משאית ותעמוד לרוחב הנתיב. תאונה קטנה, מספיק כדי לעכב את הרכב הרשמי בכמה דקות.
הסחת דעת למנהל: הוא יקבל שיחת טלפון ממספר שמופיע על הצג כבית הספר של בנו. על הקו “ד"ר ון דר פלסן” - שם אמתי של רופא מוכר מהמערכת. הקול יודיע: “הבן שלך, תומס, התמוטט בשיעור ספורט. אנחנו לוקחים אותו לבית החולים. אתה חייב להגיע עכשיו.” המנהל לא יחשוד - הוא מזהה את שם בית הספר על הצג ושומע פרטים אישיים. הוא יעזוב בעקבות השיחה, ובמקומו יישאר הסגן. הוא ידע להפעיל את הכספת ולחתום על הטפסים, אבל תפקידו הרגיל הוא בעיקר פיקוח על הייצור והתפעול. בגלל זה הוא לא מכיר את פניהם של אנשי האבטחה הקבועים, ולא יחשוד אם מולו יעמדו שלושה ‘שומרים’ חדשים שנראים לגמרי אמינים.
התחזות: שלושת הסוכנים בחליפות זהות לאנשי הליווי שמעבירים את היהלומים, עם תעודות מזויפות בעלות הולוגרמות משכנעות, רכב משוריין זהה, אך מצויד בלוחיות חלופיות שניתן להחליף אפילו ברחוב תוך שניות.
התזמון המדויק: כולם מכוונים על גריניץ’. הזמן בפנים -שלוש דקות לכל היותר. "שתי דקות זה אידאלי,” אמר מיכה, “חמש דקות זה התאבדות.”
קודים בקשר: "שועל אדום" - סימן שכולם בפנים. "גשם כחול" - אישור יציאה. "אופק ירוק" - היהלומים כבר עברו לידי השליח על האופניים.
ביום חמישי, 09:15, הכול קרה לפי הספר. שלוש נקישות בדלת. הסגן פתח. שלושת ה“שומרים” נכנסו, מסרו את שקי הדמה וקיבלו בתמורה את שקים האמיתיים. הזמן נמדד בקפדנות – שתיידקות ועשרים שניות בפנים. בקשר נשמע: “גשם כחול.” הם יצאו רגועים, עלו לרכב ונסעו.
חמש דקות אחר כך, במוסך נטוש, הוחלפו הלוחיות, הבגדים והרכב. ובאותו רגע בקשר: “אופק ירוק” - שליח פיצה על אופניים, קסדה אדומה על ראשו ותיק תרמי שמנוני על גבו, יצא לרחוב עם ארבעים מיליון דולר ביהלומים מלוטשים.
ושלושת הסוכנים? אם היו נעצרים, לא היה נמצא אצלם דבר, לא יהלומים, לא שקי דמה. הכול כבר הוסתר, והם היו נראים כמו עוד צוות אבטחה שחזר ממשימה שגרתית
שבועיים אחר כך, כשהכסף הוסב לחשבונות ממשלתיים דרך שוויץ, המשבר הכלכלי התאדה כאילו מעולם לא היה.
האיש סיים את סיפורו וחייך חיוך מוזר. "שלחתי את זה לעיתונים," הוסיף. "ואז דפקו אצלי שני גברתנים. קשרו לי עיניים, גררו אותי למרתף, ושם - המוסד. הם חקרו איך ידעתי את כל הפרטים. איימו עליי, השמידו הכול, אבל נתנו לי חמשת אלפים דולר. אמרו שאם אפרסם, אכנס לכלא.”
הוא שתק רגע, ואז הוסיף: "חודשיים אחר כך כתבה בעיתון על שוד יהלומים, בדיוק כמו בסיפור שלי. הלכתי אליהם. שאלתי למה לא אמרו שהם מתכוונים להשתמש בזה. הם צחקו, קראו לי משוגע… אבל כשכבר יצאתי, אחד מהם לחש: ‘תגיד, איך היית כותב על גניבת מטוס רוסי?’ ומאז אני כותב להם".
הוא הביט לרגע במורד הפרוזדור, קם בפתאומיות, התנצל ורץ. בקושי הספקתי לצעוק: “איך קוראים לך?”
“מושיקו!”
כעבור דקות האחות הראשית קיבלה אותי. בזמן שדפדפה בניירת העזתי לשאול:
“תגידי, את מכירה מישהו בשם מושיקו?”
היא הרימה גבה.
“אה, מושיקו ה’סופר’?” והגרשיים סביב המילה היו בולטים.
“מי הוא?”
“מאושפז אצלנו עם מחלת נפש קשה. ממציא סיפורים בלי סוף. שטויות.”
יצאתי משם מבולבל. כל פרט בעלילה נשמע אמין מדי. אולי המוסד באמת החביא אותו כאן. אולי השתמשו בו. ואז ניערתי את הראש - מחשבות מסוכנות. ברור שהוא משוגע.
אבל בכל זאת… אם הוא משוגע, הוא לא יידע שכתבתי עליו סיפור. ואולי..., אולי דווקא אני אוכל למכור אותו להם.
