פרק שני – שלוש דרכים אל הלב
הבקרים בקאנטרי העירוני המשיכו להתנהל לכאורה כהרגלם. הבריכה נצצה באור השמש, המאמן שרק במשרוקיתו, והמוזיקה השקטה שהתנגנה ברקע ליוותה את המתאמנים. אבל עבור רן, עידו ויואב, דבר כבר לא היה כפי שהיה.
מאז שנועה נכנסה לחייהם, כל בוקר הפך לציפייה.
לא חלפה השעה שש ושלושים, ושלושתם כבר היו מוצאים את עצמם מציצים לעבר דלת הכניסה. איש מהם לא הודה בכך, אך כולם ידעו בדיוק למה הם מחכים.
יום אחד איחרה נועה בעשר דקות.
עידו הביט שוב ושוב בשעונו.
רן יצא אל החניה, כביכול כדי למתוח את רגליו.
יואב פתח את ספרו, אך גילה שקרא את אותו עמוד חמש פעמים מבלי להבין אף שורה.
כשהופיעה לבסוף, נשמו שלושתם לרווחה.
"סליחה על האיחור," חייכה. "אמא שלי לא הרגישה טוב הבוקר."
באותו רגע נעלמה התחרות. שלושתם שאלו לשלומה של האם בכנות, ונועה הודתה להם בחיוך. אבל כשהמשיכה לשחות, חזר כל אחד מהם למחשבותיו.
רן האמין במעשים.
למחרת הגיע מוקדם מהרגיל. הוא סידר את הכיסאות סביב הבריכה, עזר למציל להזיז ציוד, וכשנועה הגיעה נשא עבורה את תיק הספורט הכבד.
"לא היית צריך," אמרה.
"זה באמת לא כבד," השיב בחיוך.
בימים הבאים תיקן עבורה את שרוך התיק שנקרע, עזר לה לכוון את לוקר האחסון, ואף הביא לה בקבוק מים צונן לאחר האימון.
רן לא הרבה לדבר, אבל מעשיו דיברו בשבילו.
עידו בחר בדרך אחרת.
הוא ידע להקשיב.
בכל פעם שישבו לקפה, הצליח לגרום לנועה לצחוק.
הוא סיפר לה על טיוליו בעולם, על טעויות משעשעות שעשה, על אנשים שפגש.
נועה אהבה את חוש ההומור שלו.
לפעמים הייתה מניחה את כוס התה ואומרת:
"איך אתה מצליח להפוך כל סיפור למצחיק?"
עידו משך בכתפיו.
"אולי כי החיים קצרים מדי בשביל לקחת אותם ברצינות כל הזמן."
היא צחקה.
רן ראה את הצחוק הזה ממרחק והרגיש צביטה בלב.
ויואב...
לא התאמץ להרשים.
הוא המשיך לקרוא.
להקשיב.
להיות מי שהוא.
יום אחד הבחין שנועה מתבוננת בציור קטן שהיה סימנייה בספרו.
"אתה מצייר?" שאלה.
"קצת."
"תראה לי."
הוא היסס.
כעבור יומיים הביא מחברת סקיצות ישנה.
היו בה עצים, ים, חתולים, אנשים מבוגרים היושבים על ספסל, וילדה קטנה מחזיקה עפיפון.
נועה דפדפה לאט.
"יש בציורים שלך שקט," אמרה לבסוף.
זו הייתה המחמאה היפה ביותר שקיבל מעולם.
בינתיים, בקאנטרי כבר החלו ללחוש.
"שלושתם מאוהבים בה."
"אבל במי היא תבחר?"
המדריך לחדר הכושר אפילו התערב בצחוק.
"אני שם את הכסף על עידו."
המציל הניד בראשו.
"לא. דווקא רן."
המנקה, שראתה אנשים כבר שלושים שנה, רק חייכה.
"לפעמים דווקא השקט מנצח."
באחד מימי שישי הזמינה הנהלת הקאנטרי את המנויים להרצאה קצרה ולאחריה ארוחת בוקר משותפת.
שלושת החברים הגיעו יחד.
נועה כבר ישבה ליד אחד השולחנות.
נותר כיסא אחד פנוי לידה.
שלושתם נעצרו באותו רגע.
רן סימן לעידו לשבת.
עידו חייך לעבר יואב.
"יואב, שב אתה."
יואב הסמיק.
"לא... אתם..."
נועה פתרה את המבוכה.
"בואו כולכם. נזיז עוד כיסא."
וכך ישבו ארבעתם סביב אותו שולחן.
לרגע נדמה היה שאין ביניהם תחרות כלל.
הם שוחחו על מוזיקה, על ספרים, על הים, ועל הילדות שלהם.
בדרך חזרה הביתה אמר רן:
"אולי אנחנו מגזימים."
עידו הנהן.
"אנחנו חברים לפני הכול."
יואב שתק רגע.
"אני מקווה שזה יישאר כך."
שלושתם לחצו ידיים.
הם הבטיחו שלא משנה מה יקרה, שום אישה לא תהרוס חברות של שנים.
אבל החיים, כך גילו במהרה, אינם תמיד מכבדים הבטחות.
ביום ראשון, כשנועה הגיעה לקאנטרי, היא לא הייתה לבדה.
לצידה צעד גבר צעיר, גבוה ונאה, שנשא את תיק הספורט שלה כאילו היה הדבר הטבעי ביותר בעולם.
שלושת החברים הביטו זה בזה בתדהמה.
איש מהם לא ידע שהבוקר הזה עומד לשנות את כל מה שחשבו על נועה, ועל עצמם.
ההמשך מחר
