אוהדים הורסים

בבאר הקטן בפינת הרחוב, בין שולחן ביליארד מקרטע למקרר בירה שמקרר בעיקר את עצמו, ישבו אוהדי קבוצת הכדורגל "העגבניות המתריסות של פלורנטין".
כולם כבר היו שתויים במידה שנכונה להם, כלומר בדיוק מספיק כדי לחשוב שהם חכמים, או לפחות עגבניות חכמות.

"נו, לאן היום?" זרק אחד, בזמן שהוא חיפש על הרצפה את הכפכף הימני.

בכדורגל, כמו בחיים, תמיד צריך יעד. אחרת אתה סתם יושב, והחיים עוברים, ופתאום מוצא את עצמך בלי סיבה להרוס שום דבר.

"אולי לחנות חיות בפינה?" הציע השני.
"לא, לא רוצה לחזור לשם."
"למה? בגלל ההוא עם התוכי?"
"כן, עד היום הוא צורח 'תפסיק לגעת בי' כל פעם שאני עובר. וזה עוד לפני שהוא ראה את הצעיף של העגבניות."

"אולי למספרה של חנה?"
"שונא את המקום הזה."
"נו, בדיוק!"
"לאאא… לא רוצה בגלל חנה."

שתיקה קלה. ואז:
"אז מה, באמת לאף אחד אין רעיון?"

אברהם התיישר. "בשבוע הבא הייתי- -"
"כמה פעמים אמרתי לך, אומרים 'בשבוע שעבר'!"
"אתה בטוח? כי בפעם הבא אמרת להגיד 'בפעם הבאה'."
"לא, בפעם הקודמת אמרתי 'בפעם הקודמת'!"

ככה זה עם אוהדים - על הדקדוק הם יתווכחו שעה, אבל על מי ישחק בעמדת החלוץ הם יכולים לריב שבועיים ולצאת משוכנעים שכולם צודקים.. ורק על דבר אחד הם לא מתווכחים אף פעם - אם אין ניצחון, מישהו חייב לשלם על זה.

"טוב, איך שאתה רוצה… אז, אתם יודעים מתי, אני לא רוצה לבלבל, אבל הייתי בתחנה המרכזית הישנה. שיפצו את קיוסק הפיצה, והבן ז… עדיין עובד שם."

העיניים נצצו. "מעניין… אבל אולי יש עוד רעיונות?"

"יאללה, מספיק חפירות," אמר אחד, "הוחלט, הולכים לשם, ואחר כך למשחק."
"כן, נתאמן קודם על…"
"ואז נרים לכבוד הניצחון של העגבניות שלנו!"
"ועכשיו נשתה שהמניאקים יישרפו!"
"מה פתאום יישרפו, שנשרוף אותם!"
"לשרוף! לשרוף! לשרוף!"

הברמן הביט בהם בשקט, נאנח, ושלח הודעה לקבוצת הוואטסאפ השכונתית:
"חבר'ה, תכניסו את הילדים הביתה. העגבניות שוב יוצאות לשוק".

כשדברים לא הולכים כמו שרצית, לשבור משהו תמיד עוזר, במיוחד אם מעולם לא ידעת ליצור שום דבר.