הוא לא מכזיב

אילן התגלח בקפדנות, התיז על עצמו בושם של שאנל וחייך. הוא כופף ויישר את זרועו הימנית מול המראה, כדי להדגים לעצמו את שריר הגבריות. ביד השנייה הצביע על בבואתו בסימן "אתה רואה?", והחיוך המרוצה חזר אליו מהזכוכית. 'יהיה לי לילה נהדר', חשב וליקק את שפתיו היבשות. לרגע עצר, כיסה את פיו בכף ידו ונשם לתוכה. הריח לא היה רע, ובכל זאת, למה לא לשפר? הוא שלף סוכריית מנטה קטנה מהארון. עוד סידור שלושת השערות הסוררות, וההסכמה הייתה מוחלטת: מושלם. אפשר לצאת.

חנה בחנה את הקמט החדש, מעל הלחי או מתחת לעין? היא מרחה קרם, עיסתה, הילד הרע נעלם. אבל רק לזמן קצר. היא נאנחה, מיום ליום נדרשה יותר עבודה. ואז דמיונה דילג שעתיים קדימה: היא במיטה, כוס יין בידה - לבן? לא, אדום. ידו שלו נוגעת קלות בה, היא מניחה את הכוס בצד... או!...

יהודית בחרה ספר סיפורים קצרים. שם הסופר לא עניין אותה - בבית שלה לא היו סופרים גרועים. בגלידה נשארה כפית אחת בלבד. את הקופסה הריקה זרקה, ומצאה שוקולד סגור בארון. בדיוק אז הטלפון צלצל בעקשנות. היא ענתה, הקשיבה, חייכה, "אז תבוא. אני אהיה כאן."

עוד זמן מה שיחקה עם עטיפת השוקולד, מתגרה בעצמה, אבל בסוף דחפה אותו הצידה וקמה להתלבש.

מיכאל הגיע לעיר לפני שעתיים. לא הכיר בה איש. לחזור למלון? משעמם. הוא התקשר למנחם, חבר ישן מבית הספר. בהתחלה מנחם התחמק, אבל אחרי שאשתו יצאה מהחדר נתן מספר טלפון. מיכאל חייג. הקול בצד השני היה שווה כל רגע. 'הלילה הזה יהיה מעניין', חשב ואותת למונית.

הלילה אכן הבטיח להיות מעניין להרבה אנשים. אבל בעשר בדיוק, טורבינה ראשית בתחנת כוח רחוקה החליטה שנמאס לה מהחום. אחרי מופע זיקוקים מרהיב, עצרה. טורבינה אחרת, שנשארה עם כל העבודה, עברה לשביתה איטלקית: הסתובבה, אבל מוליכיה הותכו מחום. החשמל נגמר.

לאט חדר הלילה לעיר, כיסה שכונה אחר שכונה. פה נר, שם פנס חירום, אבל הרוב - חושך. בשעה 22:07 חזרה העיר מאות שנים אחורה.

נהג המונית לא מצא כתובת בחושך, ומיכאל עישן בזו אחר זו סיגריות זולות.
 

חנה צווחה במעלית התקועה, נבהלת עד היסטריה.
 

אילן לא הצליח לפתוח את הדלת החשמלית בביתו, קילל את מי שהחליט להתקין, ואז נזכר שזה היה הוא. בזעם החל לחבוט בקיר, באגרוף ואחר כך בראש, הורס את תסרוקתו המושלמת.
 

ליהודית זה לא הזיז. היא שלפה את השוקולד, פתחה את העטיפה לאט, כאילו מפשיטה את בן זוגה שלא הגיע, והחלה ללקק את הריבועים המרירים, וכל כך מספקים.

אם יודעים להסתפק במועט - לפעמים זה כל מה שצריך בשביל השלמות.