על דשאים ואנשים

זה מה שעלה בי תוך כדי קריאת השיר. ההשוואה הזו בין התגלחת לילדים לבין הדשא המכוסח, היא מעניינת.  

עיסוק כפייתי: הוא שותל דשאים חדשים, מנסה לכסות קרחות בכל האמצעים. בבקרים כבר לא נותר אפילו זמן לומר שלום לילדים הגדלים והולכים. בערב הוא מעביר מכונה על ראשיהם כאילו גם בהם  אפשר להתעלל ואשתו לא אומרת דבר. היא מערבבת את הסלט. תודה רבה לך צביקה יקר, ערב טוב.

החל מטורקיה, דרך פיאות שמודבקות לראש וכל מיני תכישירם מצמחי שיער.

הסיום של שירך מעמיד את הכל בפרופורציות הנכונות - עירבוב הסלט.

כל פעם כשאני קורא שיר שלך, אי פה אי שם מדגדג לי לכתוב קריאה "מקצועית" כזו שתברר את מאפייני הפואטיקה של שיריך, אבל יש בי תחושה עמוקה שזה יהיה מיותר.

השירים שלך מתמסרים למי שמוכן להיפתח בפניהם. אין צורך בתיווך "אקדמי" כזה או אחר ע"מ להצביע על גדולתם.

צביקה היקר,

בשורות מעטות הצלחת לצייר תמונה עוצמתית של שחיקה, ניכור ומעגל חיים שהופך לשגרה מכאנית. ההקבלה בין כיסוח הדשא לבין היחסים בתוך המשפחה מטלטלת במיוחד, והסיום השקט עם האישה המערבבת את הסלט אומר יותר מאלף מילים. שיר חד, כואב ומעורר מחשבה.

לילה טוב ושקט

שמוליק

כאסח בטבע

כאסח בילד הרך

מול אדישות ועצימת עיניי

סלט...

.

שיעור באזרחוּת תואמת מצב אישי, חברתי, ...

כמו תמיד, רק אַתה יכול ככה, צביקה יקר. 

תודה רבה-גדולה! <לב>

רבקה

---