הַמּוּזָה שֶׁלִּי

לעתים המוזה נחה מעט, אך היא לעולם לא נעלמת. את מעט מודאגת וקוראת לה לשוב. אל דאגה, היא בתוכך לעד. 

הַמּוּזָה נָדְדָה וְהַדַּף נוֹתַר שׁוֹתֵק וְלָבָן,
חִפַּשְׂתִּי אוֹתָהּ בָּרוּחַ, בַּיָּם וּבְכָל זִיכָּרוֹן יָשָׁן.
הַלֵּב הִמְתִּין בְּסַבְלָנוּת לְנִיצוֹץ שֶׁיָּשׁוּב לִבְעֹר,
וּפִתְאוֹם דְּפִיקָה עַל הַחַלּוֹן הֵבִיאָה אֶת הָאוֹר.
וְהַשִּׁיר נוֹלַד מֵחָדָשׁ, כְּפֶרַח  הַדּוֹאֶה עַל כַּנְפֵי הַדְּרוֹר.
 

אביה היקרה,

שירך מתאר ברגישות רבה את המאבק המוכר לכל יוצר, הרגעים שבהם המילים נעלמות וההשראה נדמית כאילו נטשה. אהבתי במיוחד את הדימוי של המוזה היושבת על סף החלון, כאורחת מסתורית שבאה והולכת כרצונה. המעבר מן הריקנות והגעגוע אל שובה הסוער של ההשראה בנוי היטב ומעניק לשיר תחושת תקווה וניצחון. הסיום, שבו הדף החיוור מתעורר לחיים והמגירה "שרה", יפהפה ומאיר את כוחה של היצירה להתחדש גם לאחר תקופות של שתיקה. שיר נוגע ללב, מלא קסם ועדינות. 

שבוע טוב ושקט

שמוליק

עַכְשָׁו הַשְּׁתִיקָה כְּבָר הוֹפֶכֶת לְשִׁיר,
מִזְמוֹר הַרְמוֹנִי שֶׁאֶת הַקֵּץ מֵעִיר.
הַלֵּב מִתְנַגֵּן בְּמִקְצָב כֹּה רַךְ,
וְהַשֶּׁקֶט הַבָּא – מְנַחֵם וּמְבֹרָךְ.

שבוע של בשורות טובות

.

וואו. 

וואו!!

(כנראה, המוזה רצתה להתרענן מעט. ואולי

רצתה שתתגעגעי אליה..?)

התגעגעתי לשירים שלך, לשירתך, אביה 

אהובה. 

תודה רבה-רבה, ושבוע טוב ומיטיב. <לב>

רבקה

---

יפה ומרגש: המוזה שלך הלכה לאיבוד, בלי להשאיר סימן, בלי להשאיר תעוד ואת מחפשת אותה בין גלי הים התיכון, במלוא הכישרון מוצאת אותה. תודה רבה לך אביה יקרה, שבוע טוב.

רבים מזמנים אותה בשתיית אלכוהול, לקיחת סמים, תרגולי גוף, נשימה ומה לא?!