מַלְאָכִים

אריק היקר,

כתבת שיר יפה ומרגש שמזכיר לנו שמלאכים אינם תמיד יצורים מכונפים מן האגדות, אלא אנשים פשוטים המופיעים ברגע הנכון ומביאים איתם אור, עזרה ותקווה. אהבתי את הניגוד בין המראה היומיומי והרגיל לבין התחושה העמוקה שהם שליחים של חסד. במילים מעטות הצלחת להעביר הכרת תודה גדולה ואמונה בטוב האנושי. 

יום טוב ושקט

שמוליק

הם תמיד באים. ♥

יצרת מעין סיפור מסגרת, שיר מסגרת. המשפט הראשון והאחרון: "בסוף הם באו". 

הם באו במראה כשל אחד האדם, אך לא היה לך ספק מי הם, מה הווייתם. 

ניתן לפרש זאת לכמה כיוונים - הידיעה של קץ חיי אדם והמלאך הלוקח אותנו לעולם הבא, או לאן שהוא אחר. 

והשנייה-הכמיהה לעזרה בחיים עצמם. 

ואולי האדם. טבע האדם טוב מנעוריו? 

לי אין תשובות.

♥

ראובן אמר לשמעון:

שמע: "אישתך ממש מלאך".

שמעון ענה לו: "תמיד ידעתי שהיא לא בן-אדם". 

המלאך נתפש בדמיון שלנו כישות מעולם אחר בעל כנפיים, וכוחות מיוחדים.

אלה בדרך כלל "לא באים"

דווקא אלה הם בני האדם, בעלי רוח גבוהה, ונפש אצילה, המסייעים בעת צרה, אלה המלאכים האמיתיים.

כי אלה בסוף "תמיד באים".

תודה

תודה לך על הקריאה המענינת.

בסוף הם תמיד באים.

חוצים אוקינוסים למענך

כל אחד , מלאך גם בתוכו פנימה

למעני?

למענך?

למעננו?

מי יידע?

♥♥♥

בסוף המלאכים באו והם היו גבוהים, נמוכים, גם רחבים, דקים, בלי כנפיים לבנות. פנים רגילות. הם לבשו בגד רגיל עשוי מכותנה, צמר. את בטוח שהם היו מלאכים. תודה רבה לך אריק יקר, יום טוב.

• אלמנט ההמתנה ("בסוף הם באו"): המשפט הפותח והסוגר את השיר מרמז על תקופה ארוכה של המתנה, ייאוש או מצוקה שקדמו להגעתם, דבר המעצים את תחושת ההקלה וההודיה על כך שהסיוע סוף סוף הגיע.