"אימא, אני צריכה שתעזרי לי במשהו."
"כן, יקירתי. רק אשטוף את ידיי."
אילנה הצביעה על המחברת והתחילה לדבר ברגע שאימא נכנסה לחדר: "קיבלנו שיעורי בית שונים מתמיד, מעין תחרות – הנה רשימה של עשרים מילים. צריכים לכתוב סיפור, ובו לשלב את המילים האלו. מי שישתמש ביותר מילים, יזכה בתחרות. הבעיה שההגשה היא מחר על הבוקר, וכל הילדים בכיתה משקיעים בטירוף. ניסיתי לכתוב משהו, אבל המילים כל כך לא קשורות, שאני פשוט התייאשתי לחבר אותן ביחד. אם לא אגיש משהו מנצח מחר, חבל לי על הזמן. תוכלי לעזור לי, אימא?"
המבט המתחנן בעיני אילנה לא השפיע על אימא רק כי גם בלעדיו היא התכוונה לעזור.
"בואי נראה: לשם, עקיצה... אוקיי, אולי מישהו נעקץ ליד אבן לשם? טיל, גלימה... רגע, מה קשור טיל לגלימה? מי לובש גלימה על טיל? שרביט, דרקון, קלפים, אלון. נו באמת, דרקון שמשחק בקלפים מתחת לאלון עם שרביט? מה זה השטויות האלה? חגיגה, לצפות, לירוק, לבלוע. מתוקה, המילים האלו מגעילות! ומה הקשר עכשיו לקפה, פיל, קיפוד, זברה? גן חיות שלם ששותה קפה! ויש פה עוד: ירוק, שגוי, חיוך, בוגנוויליה."
"אז אימא, לא תוכלי לעזור לי? דווקא רציתי מאוד לנצח".
אימא הסתכלה על אילנה וראתה משהו מתחיל לנצנץ בקצה עינה. היא הניחה בצד את העצבים על הרשימה ואת מחשבותיה בקשר לשמאל-ימין, שתמיד גרמו לה כאבי ראש, והתרכזה בנצנוץ שהחל להתכסות בשכבת לחות דקיקה, דבר המרמז שבשלב הבא יופיעו דמעות.'ודווקא היום שכחתי לקנות עוד חבילות טישו', מחשבה זו הייתה שקטה מאוד ואימא אפילו לא שמה לב אליה.
"טוב, בואי ננסה בכל זאת," אמרה אימא בנשיפה, וקירבה אליה את המקלדת. "ננסה בכוח. נגיד... 'המלך לבש גלימה והחזיק שרביט'. יפה, נכון? ואז הוא יצא אל היער, התיישב תחת עץ אלון והתחיל לשחק בקלפים עם פיל וזברה."
"יופי!" עיניה של אילנה נדלקו מעט. "נו, ואז מה?". על שפתיה של אילנה התחיל להופיע חיוך.
"ואז... אה... עקצה את הפיל דבורה, וזו הייתה עקיצה כואבת, אז הוא הפיל בטעות קפה ירוק על השטיח, מה שהיה לגמרי שגוי, כי בדיוק אז הגיעה זוגתו של המלך והם תכננו חגיגה... לא, רגע, זה נהיה מפגר לגמרי!" אימא דפקה קלות על השולחן ומחקה את השורות בכעס.
"ואיך נכניס פה עכשיו טיל, או את המילים לבלוע ולירוק? המילים האלו פשוט תקועות באמצע שום מקום עם חיוך מאולץ, והבוגנוויליה הזו בכלל לא קשורה לחיים! זה פשוט לא נכנס ביחד, אילנוש."
אילנה השפילה את מבטה אל הרצפה, והדמעות כבר היו ממש על סף זליגה.
השתיים הביטו בשעון המטבח המתקתק. הזמן הלך ואזל.
אימא קמה מהכיסא, שילבה את ידיה והחלה לצעוד בחדר הלוך ושוב בעצבנות, ממלמלת את המילים הנותרות: "טיל... ירוק... לבלוע... בוגנוויליה..."
פתאום היא עצרה ליד מדף הספרים שבפינת החדר. היא העבירה אצבע על הגבים של הספרים, שלפה אחד, אז עוד אחד, ולבסוף לקחה שלושה ספרים שונים: ספר אגדות עם עטיפה של אביר, קומיקס צבעוני של חיות מדברות, וספר מתח לנוער.
היא הביטה בכריכות, ואז לאט-לאט החל להתפשט חיוך רחב על פניה. העצבים נעלמו והעיניים שלה הבהירו.
"אימא? מה קרה?" שאלה אילנה בחשש.
"מצאתי," לחשה אימא, והחיוך שלה הפך לצחוק קטן. "הבנתי איך פותרים את זה! אנחנו מנסות להיות הגיוניות מדי, אילנוש! בגלל זה התעצבנתי. כדי שהמילים האלו יסתדרו, אנחנו צריכות לערבב את כל העולמות ביחד. אנחנו נכתוב סיפור פנטזיה מטורף, כמו בספרים האלה!"
היא התיישבה חזרה מול מסך המחשב, אצבעותיה מוכנות על המקלדת. "אוקיי, נשארה לנו רק שעה, נתחיל לעבוד בטירוף. מוכנה?"
"כן! איזה כיף!" אילנה קפצה במקום בהתרגשות, ויחד הן התחילו לתכנן ולכתוב את הסיפור. אחרי כשעה של מאבק מותח בכל מילה ומילה, התוצר המוגמר הביט עליהן מתוך מסך המחשב.
"נו, אילנוש, את מרוצה? הצלחנו להכניס את כל המילים ."אימא שוב ספרה את כל המילים המודגשות ושוב הגיעה לעשרים.
"נכון. אבל בכל זאת, אני לא יודעת, זה נראה לי סיפור מאוד ילדותי. והוא קצת לא אמין."
"אולי את צודקת ואולי לא. אני מציעה לקרוא אותו לאחותך. זה שהיא לומדת כבר בכיתה ג', לא אומר שהיא הפסיקה לאהוב סיפורי ילדים. אני חושבת שמה שכתבת יימצא חן בעיניה. מה את אומרת, שנבדוק את זה?"
"למה לא?" אילנה הנהנה והתחילה להקריא את הסיפור לאחותה.
הסיפור של אילנה ואימא (מתוך מסך המחשב):
זו בטוח תהיה החגיגה הטובה ביותר, והיא חייבת להיות כזו. ראש העיר הבטיח שאם המסיבה השנתית תיכשל, הוא יסגור את הפארק ויהפוך אותו למגרש חניה. ליאו האריה סיים להכין הכול לאחר שפעמיים וידא כל פרט. הוא רצה להבטיח כי באירוע לא יהיו שום בעיות. לפני שיצא, הוא נעמד מול בני הדרקון הסגול והזהיר אותו בקול רועם: "בני, בכל שנה אתה הורס לנו. אם גם הפעם משהו ישתבש בגללך, אתה מורחק מהפארק לצמיתות!"
בני בלע את רוקו והנהן ביבושת. הפעם הוא באמת רצה רק לעזור.
במשך שעות עובדי חברת ההסעדה הביאו כיסאות ושולחנות לפארק. ואז הגיע האוכל. שלט צבעוני "ברוכים הבאים" הכתיר את הכניסה. ליאו בדק הכול בעיניים חקרניות, לא מצא שום דבר חריג והלך להביא את גברת ליאו.
הדרקון הסגול בני, במכנסיים קצרים כחולים ותליון אבן לשם סביב צווארו הארוך, היה האחרון להגיע למקום. הפעם הוא בחר להופיע ממרומים, כאשר בלון גדול בצבע אדום עז נשא אותו באוויר. הבלון שלו ירד באטיות לתוך הפארק, כל הזמן נסחף בעל כורחו עם הרוח הקלילה, שיותר דמתה לנשיפתו של פיל בן ארבע, המנסה לכבות את נרות יום ההולדת שלו.
בני הסתכל למטה על כל החברים שלו ונופף להם בכפו הימנית, באותה הזדמנות כמעט מאבד את אחיזתו בחוט של הבלון. הוא הרגיש גאה בעצמו – הנה, הוא מגיע בשקט, בלי שום בלגן.
הקיפוד דני רצה להיות הראשון לברך את בני הדרקון. הוא עזב במהירות את חפיסת הקלפים שלו על יד השולחן, השאיר שם את בנו הקטן דנדן שישב בבטחה ליד שולחן אחר והקשיב לבת יענה. דני קפץ גבוה באוויר כדי לחבקו.
"לא, דני, עצור! הקוצים שלך!—" ניסה בני לצרוח, אך זה היה מאוחר מדי. הבלון האדום החליט שהוא לא מוכן לעמוד בעקיצות קוציו של הקיפוד ועשה קול של "פְּפְיִוּוּוּוּ". מיד אחרי זה הוא עלה כמו טיל לשמיים. בני הדרקון, שלא הספיק לרדת לקרקע, בעט ברגליו בכל הכיוונים וניפנף בהיסטריה בכנפיו. אבל זה לא עזר לו, וכולם צפו בו בזמן שהוא טס בקשת גדולה בשמים.
פיל חזי עשה חישוב מהיר, הבין כי המסלול יסתיים ליד הזברה חיה, ולכן נרגע. אבל הרוח הקלה שהתעוררה בגלל הצעקות הרמות של בני הדרקון, הפכה את חישוביו לשגויים. מלמעלה, בני ראה את הקרקע מתקרבת במהירות מבהילה. הוא הביט למטה וראה, לחרדתו, את ראשו של חד קרן ססו. הקרן של ססו, שהמילה השנייה בשמו רמזה בבירור על עצם מסוימת בולטת כלפי מעלה, הייתה היום מחודדת ומבריקה במיוחד לכבוד האירוע. בני ניסה לנשוף אש כדי להסיט את עצמו, ניסה לחתור באוויר, אך כוח המשיכה ניצח. הוא צנח בכינון ישיר.
"אָיּהַהַ!" לא היה ניתן לזהות למי מגיעות זכויות היוצרים על הצליל הזה שבקלות הצליח לחדור דרך רעש הפארק – לא רק "התוקף" ו"המשפד" היו אלו שצעקו בהפתעה או מכאב. הפיל חזי, מתוך היכרות ארוכה עם המזג החם של בני הדרקון, היה בטוח שהוא יתחיל לקלל בעוד רגע. לכן הוא רץ אל השולחן הקרוב, חטף (אם מה שהוא עשה עם רגליו דמויות בולי עץ יכול להתאים למילה עדינה זו) קומקום תה עב המותניים, ומיהר לפקוק את פיו של הדרקון עם הכלי החם.
למרות שזה היה קומקום תה, מישהו מזג לתוכו קפה. פניו של בני הדרקון, בהתחלה ירוקות בגלל חוסר אוויר, התחילו להירגע כאשר הנוזל החום מצא פתח בקומקום וטפטף לתוך גרונו. אבל הקפאין עשה את שלו – הדרקון הרגיש פרץ אנרגיה מטורף ולא נשלט. חיוך עייף החל מתפשט על פניו, בזמן שחד הקרן ניסה לשחרר את עצמו מהדרקון ולכן ניער נמרצות בראשו לכל כיוון אפשרי. התברר שלמעלה היה הכיוון הנכון, כי הדרקון החל להחליק מן הקרן, ולבסוף מצא את עצמו עף שוב באוויר.
עץ אלון תמים, שהתמתח עם כל ענפיו בעצלתיים לאחר תנומת אחר הצהריים, הרגיש את המכה ראשון. הוא הגיב באלימות על ידי עצירת מעוף הדרקון באמצע. "הציפור המגודלת" החליקה לאט במורד הענף הראשי, ישר על השולחן שבו שלושה שחקנים היו בעיצומו של פוקר.
הפנתר הוורוד מרק שמר את הקלפים שלו קרוב אליו, וכתוצאה מההפתעה, וכאשר מישהו נופל עליך, בדרך כלל זו הפתעה, פשוט בלע אותם. בני, שעדיין היה תחת השפעת הקפה, ניסה לצעוק:
"הוא נחנק! תצילו אותו!", אבל היענה מיכאלה, שהמתינה למופע הקסמים שלה מאוחר יותר הערב, חשה שהיא חייבת להציל את המצב בעצמה והחלה לפצח את ראשו של הפנתר עם שרביטה, עד שהוא ירק את הקלפים החוצה לכל הכיוונים. קלף אחד עף רחוק במיוחד, ישר אל אפו של ליאו.
האריה בדיוק הגיע לחגיגה והיה מזועזע לראות את כל ההמולה. המסיבה שאמורה להציל את הפארק נראתה כמו שדה קרב. הוא ביקש מאשתו להמתין רגע. ואז הוא חדר בעד טבעת של בעלי החיים סביב בני דרקון, שעדיין ישב על ראשו של הפנתר הוורוד ובכה במרירות.
"מי התחיל את זה הפעם? " שאג ליאו, ועיניו רשפו אש.
כפות החלו להתרומם בהיסוס, מראות בכיוון של הדרקון. בני הפסיק לבכות, הביט בליאו באימה צרופה, וחייך בביישנות, לא מסוגל למחוק את החיוך המטופש שגרם לו הקפה.
"זה לא אני, זה הוא," ובני הצביע על הגזרים של הבלון האדום עז.
"בני, כמה פעמים אמרתי לך שילדים אינם רשאים לשתות קפה? " רעם ליאו, מסרב להקשיב.
"זה לא אני, זה הוא ." ועכשיו הדרקון הצביע על הפיל שהכריח אותו לשתות.
"ולמה אתה צריך לקפוץ על ראשו של הפנתר?"
"זה לא אני, זה הוא ." הפעם כפתו של בני הופנתה בכיוון של עץ האלון שזרק אותו לשם. ליאו רק הניד בראשו. הוא אפילו לא היה מאוכזב, רק כועס. בכל שנה זה אותו הדבר. בדרך זו או אחרת, הדרקון בני תמיד עשה משהו כדי לקלקל את הערב. ותמיד הוא טען שלא התכוון לשום דבר רע.
"תביא מחר פתק מאימא שלך, דרקון שובב. ובינתיים, כדי שלא תהרוס לנו את הסיכוי האחרון של הפארק, אני מכניס אותך לכאן."
וליאו הוביל את בני הדרקון אל טבעת צפופה של שיחי בוגנוויליה הקוצניים. הוא לקח מקל, הזיז כמה ענפים והכניס את הדרקון פנימה.
"תישאר כלוא כאן לפחות עד סוף הערב. או עד סוף של מה שנשאר ממנו אחרי ההשתוללות שלך."
"אבל לא עשיתי כלום, באמת ניסיתי להיות טוב!" ניסה להגיד בני הדרקון בקול חנוק, אך אף אחד לא הקשיב לו, כי כולם הלכו לחגוג.
סוף.
"אימא, זה לא הוגן! הדרקון ממש-ממש לא היה אשם!" תמר כמעט צעקה מהשטיח, עיניה הגדולות היו פעורות לרווחה והיא הייתה מזוהה לחלוטין עם חוסר הצדק.
אילנה ואימא החליפו מבטים מחויכים מעל מסך המחשב. התוכנית עבדה.
"אני יודעת, תמרי," אמרה אימא וליטפה את ראשה של האחות הקטנה. "אבל לפעמים יש דברים לא הוגנים בחיים. לפעמים מאשימים את מי שהכי קל להאשים אותו, במקום לבדוק את העובדות.
אבל את יודעת מה הכי יפה בבני הדרקון?"
"מה?" שאלה תמר ומחקה דמעה דמיונית מהלחי.
"שגם כשליאו האריה לא הקשיב לו וסגר אותו בשיחים, בני לא התחלף והתחיל להשתולל או להרוס את המסיבה בכעס. הוא עדיין רצה להיות בסדר ולשמור על הפארק של החברים שלו. לפעמים, גם כשמישהו אחר מתנהג אלינו לא יפה, החוכמה היא לא להפוך להיות לא-בסדר בעצמנו. צריך להישאר מי שאנחנו."
"נכון!" תמר קפצה מהשטיח והביטה באילנה בהערצה. "הוא יצא הכי גיבור בסיפור. אילנה, את בטוח תנצחי מחר בתחרות של הכיתה שלך! אבל תגידי, באמת יש בלון כזה, שיכול לקחת דרקון שלם לשמיים?"
אילנה הביטה באחותה ובאימה. הפעם החיוך שלה היה חופשי לגמרי מכל דאגה. אחרי שנייה היא החליטה לשאול: "האם זה הדבר היחידי בסיפור שאת לא בטוחה שקיים, תמרי?"
"כן, למה?" תמר שאלה בתמימות.
אימא חייכה לעצמה וחשבה, "באמת, למה?"
