טְבִיעָה

יעקב היקר,
השיר שלך מטלטל בעוצמה שלו , כמו גל שמושך פנימה אל תוך ים של כאב, תשוקה וזיכרון. יש בו ערבוב נדיר בין פיוט גולמי לבין וידוי חשוף, בין אהבה לאובדן, בין ארץ למולדת פנימית שנשברת ונבנית מחדש.

אהבתי במיוחד את הדימויים הימיים והתחושה שכל מילה צפה רגע לפני שהיא טובעת. גם המעבר מהסערה הגדולה אל הרגע האינטימי תחת הגפן יוצר ניגוד אנושי ומרגש מאוד.

הסיום עם “להקשיב לכוכבים” נשאר איתי , כמו בקשה אחרונה למצוא שקט בתוך כל הרעש והחורבן. שיר עמוק, אמיץ ומלא נשמה.

יפה כתבת

שבת מבורכת ושקטה

שמוליק

בעבר כתבת לישראלה שלך, ועתה זו היא התופסת שוב מקום משמעותי במחשבותיך ובתחושותיך. אהבה גדולה לצד כעס על גבול השנאה. ארץ שחורה. אתה קורא עליה קדיש והדאגה לה היא הדומיננטית כאן בשירך הכואב.  

שיר מטלטל. יש בו אהבה גדולה ואכזבה גדולה. התרסה-ושביב תקווה. כי מה פירוש ״לשתוק ולהביט בכוכבים״ אם לא לכרוע בענווה מול היקום הגדול והמסתורי אי-התקווה לראות אור כוכב מנצנץ תקווה? 

תודה לחוויה המטלטלת שבקריאת השיר.