גירושין בעל-כורחו

ירושלים, ח' בחודש שבט תשל"ב

גירושין בעל-כורחו

גישושים אחדים מצד קרובו ויועצו הסודי של הגאון נפתלי-צבי, לדבר על ליבם של שרה-לאה והאדמו"ר רוטשטיין, לשכנע את פייגה לחזור אל בית בעלה, דוב-בער, עלו בתוהו. חששם של הוריה שמא תוכרז "מורדת", לא נשמע כרגע אף לא ברמז. למרות שהרב רוטשטיין ידע מתוך ניסיונו כדיין, שבתי הדין אינם מכריזים על "מורדת" כאשר מדובר בסכנת נפשות, ופעמים אף לא במקרים פחותים מכך, אולם עדיין האפשרות הייתה קיימת.

לאחר ששרה-לאה ביקרה אצל מינה, התברר ביתר שאת גם לרב רוטשטיין, שחזרה של פייגה לבית בעלה, תעמיד אותה בסכנת חיים מתמדת. גם מתוך התעקשותה של בתם, שעמדה על דעתה, הבינו הוריה שבמקרה זה ייקוב הדין את ההר, ואין לַבּוּשָׁה מעמד במקרה של סכנת נפשות. על כן החליט הרב רוטשטיין, לא להמתין עוד.

חלפו שלושה-עשר ימים מאז שוחררה פייגה מבית-החולים, ואביה התייצב, זו הפעם השנייה, בבית מדרשו של הגאון נפתלי-צבי, אביו של דוב-בער, וביקש לשוחח עמו כדי להגיע להסכמה לגירושין בלא הצורך לפרט את הסיבות. כך, חשב, יקל לסיים את העניין בישיבה אחת של בית הדין, כדי למנוע לזות שפתיים ולשון הרע, שביומיים האחרונים החלו להישמע בשכונת מאה שערים.

"כבוד הגאון," פתח האדמו"ר רוטשטיין, "יודע אתה שאין מנוס מהגירושין, ומה הטעם לדחות את העניין ולהפוך למשל ולשנינה?"

"מדוע שלא ננסה להגיע ל'שלום בית'?" שאל הגאון נפתלי-צבי, והמשיך, "הרי קרו מקרים של בעלים שמעדו, הדבר תוקן, והם חזרו אל נשותיהם וחיו בשלום לאורך שנים."

"אין המקרה הזה דומה." אמר הרב רוטשטיין, והוסיף, "בנך חולה במחלה שבכל רגע נתון יכולה להתפרץ, ואין אנו רוצים שפייגה תהיה שם כשזה יקרה. הן ראית בעצמך את גודל הנזק לגוף ולרכוש שבנך הותיר אחריו."

"אבל מדובר במקרה חד-פעמי וצריך לתת הזדמנות שנייה." אמר הגאון.

"אין זה מקרה חד-פעמי." אמר הרב רוטשטיין. "איני יודע למה כבודו מתעקש לקרוא לזה חד-פעמי – חוץ מאשר לנסות לגמד את הבעיה, הרי אמרתי לך שהדבר קרה פעמיים. עוד ידוע לנו, שבנך, כבר אושפז בעבר למספר חודשים בבית-חולים פסיכיאטרי לחולי נפש, אין זו מחלה שניתן לרפאה." אמר האדמו"ר, והוסיף, "בתי, אינה צריכה לחיות בפחד מתמיד שמא בנך ימעד שנית, חיים איתו יהיו בבחינת סכנת נפשות. אם רצונך להתדיין בבית הדין, אדרבה. אבל דע לך, כבודו, שלדברים תהיינה השלכות. אפשר, שבעקבות זה, מחלתו של בנך תתגלה בדרך כלשהי לציבור, מה שימנע ממנו אפשרות להינשא שוב בעתיד." 

"וכל זאת מנין לכם, שבני אושפז בבית-חולים לחולי נפש?"

"למאי נפקא מינא מקורות המידע?" שאל הרב ואמר "העובדות ידועות, ואם יעלה הצורך, נוכל להמציא מסמכים ולהביא עדים."

"אני מקווה שבתוך ימים אחדים אצליח לשכנע את בני, שלטובת כל הנוגעים בדבר, יהא עליו להסכים לגירושין."

"מבקש אני מכבודו," אמר האדמו"ר, "שהדבר ייעשה מהר ככל האפשר. זאת כדי להשקיט את הרכילות, בעיקר, ולשחרר את פייגה מעול הנישואין הללו, בפרט."

"לפני שנסכם את העניין, מה עם תשלום הכתובה?" שאל הגאון נפתלי-צבי.

"אנחנו מוותרים על תשלום הכתובה, אמר האדמו"ר רוטשטיין, ובלבד שגם לכם לא תהיינה כל דרישות רכוש. שהרי אין בידם דבר, מלבד מה שהביאו ביום חתונתם."

"מתקבל על הדעת בהחלט, כבר מחר אדבר עם הדיינים לקביעת דיון בהקדם האפשרי. אולם, בתך היא שצריכה להגיש בקשה לגט, ואת הבקשה אעביר לבית הדין." אמר הגאון נפתלי-צבי.

*****

ירושלים, בית הדין לעדה החרדית, חודש שבט תשל"ב

בתחילת השבוע הרביעי של חודש שבט, בשעה 09:00, התכנסו המתדיינים באולם בית הדין לדיון ראשוני בבקשה לגט. דייני בית הדין, ערכו בירור מקיף באשר לשמות המתגרשים ושמות קודמים לפני נישואיהם. הרב רוטשטיין והגאון נפתלי-צבי אישרו את זהות המתגרשים.

בסיומו, משהביעו הכול את הסכמתם להמשיך, החל שלב "סידור הגט".

לאחר שהדיינים ווידאו עם פייגה ודוב-בער, שאין כפייה בגירושין ושהם עושים זאת מרצונם החופשי, פרשו יחדיו לחדר צדדי דוב-בער וספרא דדיינא, לכתיבת הגט.

שעה ארוכה לאחר מכן, זומנו לאולם כל הצדדים, למעט פייגה, והדיינים הקריאו בפניהם את תוכנו של שטר הגט. כ"עדי חתימה", הוחתמו שני אנשים שבית הדין קבע, ואשר הם נטולי קרבת משפחה למתגרשים.

כאשר הדבר נעשה, נקראה פייגה אל אולם הדיונים. לאחר הסבר קצר, הורו לדוב-בער למסור את שטר הגט לפייגה, תוך אמירת: "הָרֵי זֶה גִּיטֵךְ וְהִתְקַבֵּל גִּיטֵךְ זֶה וְהָרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת בּוֹ מִמֶּנִּי מֵעַכְשָׁו וְהָרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם".

כשעשה כַּמְּצֻוֶּה, דמעות זלגו מעיניו היפות והרטיבו מעט את שטר הגט. דוב-בער אהב מאוד את פייגה, ואף היא, כך הרגיש, החזירה לו אהבה במהלך נישואיהם הקצרים. אך מפאת האירועים הקשים לא היה מנוס מהגירושין, גם אם היו בעל-כורחו, ולבסוף גם מרצונו.

פייגה לקחה בידה את שטר הגט והניפה אותו מעט כלפי מעלה, כדי לעשות "מעשה קניין". בפניה לא ניכרה שמחה. רק זקיפות קומתה העידה שרווח לה, עתה חופשייה היא לכל דבר ועניין.

שרה-לאה ופייגה המתינו עד להליכתם של הגברים, ואז פסעו לאיטן מבית הדין אל הבית שעד לא מזמן חלקה פייגה עם דוב-בער, שהפך לפני רגע קצר לִגְרוּשָׁהּ.

*****

כל חפציה האישיים עדיין היו שם. גם מנורת הכסף שקיבלה במתנה משפרה, והייתה יקרה ללבה עד מאוד. רק במזל, לא ניזוקה בעת שדוב-בער שבר את מרבית החפצים בבית.

שרה-לאה ופייגה ארזו במספר קופסאות קרטון את בגדיו וחפציו האישיים של דוב-בער, והניחו אותן בכניסה לבית, מתחת למקום מקורה. כך עשו גם עם בגדיה וחפציה של פייגה. שרה-לאה, קבעה עם מר חסין, הכולבויניק, שיגיע בשעה הקרובה לבצע את ההעברה; את חפציו של דוב-בער – לבית משפחת פינקלשטיין, ואת חפציה של פייגה – לבית משפחת רוטשטיין.

בשובן לביתן, ביקשה פייגה מאימה לעזוב את הבית ולעבור לגור לזמן מה אצל שפרה.

"אני בטוחה שבשעה זו, אין איש בשכונת מאה שערים שלא שמע על הגירושין." אמרה פייגה, והוסיפה, "הייתי שרויה במתח רב לאחרונה, איני רוצה שכל איש או אישה יצביעו עליי ברחוב ויתלחשו מאחורי גבי. אצל שפרה, אמצא מנוח לנפשי."

"יש בזה מן ההיגיון," אמרה שרה-לאה, "אולם צריך לדבר קודם עם שפרה, כדי שתיתן את הסכמתה."

"אני בטוחה שהיא תסכים ואף תשמח על כך." אמרה פייגה, ושאלה, "האם, לדעתך, אבא יסכים לכך?"

"אני חושבת שכן. הן אוהב הוא אותך מאוד, ואם להתרחק מכאן לזמן קצר יעשה לך טוב, אין סיבה שלא יסכים." ענתה אימה, והוסיפה, "אדבר איתו על כך עוד הערב."

"תודה רבה, אימא." אמרה פייגה.

בשעות הערב המאוחרות, הודיעה שרה-לאה לפייגה שהיא יכולה להתארח אצל שפרה.