אִשָּׁה שֶׁל צֶבַע בְּפָלֵטַת הַחַיִּים

כְּשֶׁגִּלִּית אֶת הַצְּבָעִים שֶׁבָּךְ, הִפְסַקְתְּ לִהְיוֹת צֵל חוֹלֵף.
מִלּוֹתַיִךְ נִצְבְּעוּ בְּאוֹר ,וְהָפְכוּ לִיצִירָה חַיָּה.
מִן הַשֶּׁקֶט שֶׁל בִּטּוּל קָמַתְּ לִנְכוֹחוּת בְּטוּחָה,
לְלֹא הִתְנַצְּלוּת  רַק עִם אֱמֶת פְּנִימִית שְׂמֵחָה,
וּבִגְוָנַיִךְ אַתְּ צוֹבַעַת אֶת הָעוֹלָם בְּצִבְעֵי אַהֲבָה.

אביה יקרה,
יש משהו מאוד צלול ואמיץ בשיר שלך, הדרך שבה את מתארת את המעבר משקיפות לנוכחות נוגעת עמוק. אהבתי במיוחד את הדימוי של "מציירת במילים וכותבת בצבעים", הוא מצליח להמחיש בצורה עדינה ומדויקת את הגילוי העצמי ואת החופש שנולד ממנו.

המסע שאת מתארת, מהתבטלות להכרה בערך העצמי, כתוב בכנות שמרגישים בה בכל שורה. זה שיר שנותן תחושה של נשימה עמוקה, של התבהרות, ואפילו של השראה למי שקורא אותו. תודה ששיתפת רגע כל כך כן ומשמעותי.

סופ"ש רגוע ושקט

שמוליק

ועל כן אקדיש לך שיר על אותו משקל.

שָׁחֹר\ לָבָן - בִּצְבָעִים
 

מִבַּעַד לְעֲדֶשֶת* הַמַּצְלֵמָה
זוּ שֶׁל פַּעַם, בְּשָׁחֹר לָבָן,
פָּנַיִךְ נִרְאוּ חִוְּרִים, מַשֶׁהוּ.
 

מֵעֵין רִאשׁוֹנִיוּת בְּתוּלִית,
מִסְתּוֹרִית וְחַסְרַת זֶהוּת
מֵעֵין נְבִיעָה זַכָּה שֶׁל מַיִם
הַמְּפַכָּה בִּתְחִלַּת דַּרְכָּהּ
לַחֲצֹב, לִפְרֹץ וּלְהַטְבִּיעַ חוֹתָם.
 

וּמֵעֵת שֶׁחָלְפוֹ הַשָּׁנִים,
הַצֶּבַע הָפַךְ לְחָזוֹן נִפְרָץ.
לְחַיָּיִךְ אַף הֵן נִצְבְּעוּ בִּגְוָנִים
שֶׁל בַּשְׁלוּת, דַּעְתָּנוּת וּבַגְרוּת.

 

*הערה לשונית (רגע של עברית)

האקדמיה החליטה לפני שנים
להחליף את הניקוד של הביטוי

 עֲדֶשֶת בנסמך
לעַדְשַׁת בנסמך.

.

וואו. 

לא יודעת מה יפה יותר: השיר? הציור?

העצמה עצמית, אישית - נהדר. ונכון. <חיבוק>

תודה רבה-רבה וסופ"ש רגוע ומיטיב, 

אביה אהובה. <לב>

רבקה

---

יפה ומרגש: מהרגע שהבחנת בצבעיך את מציירת במילים וכותבת בצבעים והעולם יפה יותר. תודה רבה לך אביה יקרה, ערב טוב.

מרגע שגילית את אופייך המגוון, לא חששת להביא אותו לידי ביטוי בכל תחומי החיים ובגלוי. כך יאה! 

יש בתוכך עולם מגוון ועשיר

כותבת בצבעים

מציירת במילים

ניפלא אביה אהובה

-פשוט ניפלא

שבת מבורכת

ממני מרים