פיטר (מנחם)קרוננברג
פריז, צרפת 1945 - 1937
קיץ 1938. בבית הנתיבות המרכזי של העיר פריז, המתינו רבים לבואה של הרכבת ממנהיים, גרמניה. בין הממתינים היו מספר אנשים שעמדו כקבוצה אחת: הד"ר יצחק קרוננברג, מנהל המרכז הרפואי בפריז, רעייתו הנאה מרי ובתם אבלין בת השלושים. לצידם עמד גבר יפה-תואר, בסוף שנות השלושים לחיו, פיטר (מנחם) קרוננברג. לראשו חבש כיפה קטנה וזקנקן "צרפתי" עיטר את פניו. בדומה לדודו יצחק, פיטר היה אף הוא רופא בכיר בבית החולים בפריז. כולם ענדו על דש-בגדיהם פיסת בד בצבע שחור. מכבדים בכך את זכרו של ברנהרד קרוננברג שנרצח לפני מספר חודשים.
החבורה המתינה לקבלת פניהם של אביגיל קרוננברג וילדיה התאומים, הנס וֵרֵבֶּקָה.
כרוז הרכבת הודיע על כניסתה של הרכבת ממנהיים. כרוז אחר הודיע על יציאת רכבת אחרת למנהיים בעוד כחמש-עשרה דקות. לפי תנועת הרכבות, דומה היה, שמנהיים היא מרכז העולם, אולם היה זה אך צירוף מקרים בלבד.
אישה עבת-בשר קמעא ושני ילדיה הבוגרים ירדו מהרכבת. מאחורי האישה, במרחק שני צעדים, עמד גבר חסון לבוש בהידור רב ובידו אחז את מגבעתו האופנתית. שערו היה זהוב וקצוץ כדרך האופנה הגרמנית החדשה, שגְּבַרֵיה החלו לחקות את תסרוקתו ולבושו של הפיהרר, היטלר.
פיטר (מנחם) זיהה מיד את אחייניו הצעירים, הנס ורבקה, שדמו לו דמיון מופלא והיו מעין בבואה שלו בזעיר אנפין. את מצחו של הנער עיטרה תחבושת לבנה.
פיטר רמז לחבורה שלצידו וכולם עטו על האלמנה וחיבקו אותה ואת ילדיה בחום רב. "הו, סליחה, כמעט שכחתי" אמרה אביגיל "תכירו את מעסיקו של ברנהרד", והצביעה על האיש שעמד במרחק מה ממנה. "זהו מר וולפגנג קורצוויל. אדם יקר מאוד. שהטריח עצמו בכול סידורי ההלוויה, ואף התעקש להתלוות אלינו עד לכאן".
פיטר הציע לאיש להתארח אצלם לזמן-מה, אולם קורצוויל אמר שאין זמנו בידו ועליו לחזור מיד לגרמניה. ואכן תוך דקות נכנסה הרכבת שיעדהּ הוא מנהיים שבגרמניה. אביגיל, שמאז האסון שמרה על איפוק רב, ניגשה אל קורצוויל חיבקה אותה בחום רב ואף נשקה ללחיו. "אלוהים ישיב לך כגמולך איש טוב", אמרה. "לך לשלום".
לאחר מעשה צעדו כולם יחדיו אל מכוניתו של פיטר אשר הסיע אותם אל ביתו ששכן באחת השכונות שבפאתי העיר.
צרפת 1940-1944
הגירוש וההשמדה לא פסחו גם על יהודי צרפת. הכיבוש הגרמני המהיר של חלקים נרחבים, גרם לכניעתה של צרפת בפני הגרמנים. על הכניעה חתמו ראשי צרפת שנקראו "ממשלת וישי" ושיתפו פעולה עם הגרמנים גם בחלק הבלתי כבוש. ממשלה זו הוציאה חוקים, בדומי לחוקי נירנברג, ובכך גרמו לגירוש המוני של יהודי צרפת, בעיקר למחנה דראנסי שהוקם על ידי הנאצים בעיר דראנסי שמצפון לפריז כדי לשמש תחנת מעבר בגירושם והשמדתם של יהודי העיר היו אלה בעיקר יהודים שלא היו בעלי אזרחות צרפתית.
אולם אביגיל וילדיה, הנס ורבקה, היו בעלי אזרחות צרפתית שהושגה, בסמיכות לבואם לצרפת, בהשתדלות בן משפחתם הרופא הידוע ד"ר יצחק קרוננברג ואחיינו ד"ר פיטר קרוננברג. על-כן, דומה היה שגורלם לא נחתם, עדיין.
למרות גילם הצעיר בעת כיבוש צרפת ע"י הגרמנים, הצטרפו התאומים, הנס ורבקה בני ה-18, למחתרת הצרפתית שפעלה במהלך המלחמה.
תפקידיהם היו שוליים, כגון: העברת מסרים ומכתבים על תנועת הכוחות הגרמניים, אך בהמשך המלחמה השתתפו אף בפעולות גרילה נגד הנאצים הכובשים. אחת הסיבות להעסקתם במחתרת הייתה חזותם ה"אֲרִית". איש לא חשד בהם על יהדותם. כך נמשכה פעילותם במחתרת, כאשר במהלך השנים 1940-1944 מגורשים אלפי יהודים למחנה הריכוז " דראנסי .
אושוויץ 1944
בעקבות הלשנה של אחד מחברי המחתרת המתחזים, היה ביתם נתון תחת מעקב, ובסופו של דבר בסוף דצמבר 1943 גורשו אף הם - ואימם, אביגיל - יחד עם יהודים בעלי אזרחות צרפתית אל מחנה הריכוז "דראנסי". אביגיל ורֵבֶקָּה שוכנו ב"מחנה הנשים". במחנה הנשים התקיימה "שיגרת חיים" שכללה חיים עצמאיים כגון תפירה, כביסה ועוד מלאכות שונות. אולם תנאי המחייה, הצפיפות הרבה וחוסר במזון, הפכו את החיים לבלתי נסבלים.
הֲנְס הועבר אחרי מספר ימים מדראנסי למחנה עבודות-הכפייה-וההשמדה באושוויץ. תחילה "הועסק" במחנה בעבודות סבלות למיניהן, ולבסוף שימש כ"מטעין גופות" מתאי הגזים אל הקרמטוריום. בתחילת אפריל 1944.
כארבעה חודשים מאוחר יותר, ביומו האחרון של חודש יולי 1944 בשעת בוקר מוקדמת, גם רבקה ואמה, אביגיל, הועלו אל הרכבת שעשתה דרכה אל מחנה ההשמדה. אביגיל, אשר טרם התאוששה מהירצחו של ברנהרד, נראתה חולה כשְכִיב-מֵרַע גם בשל הרעב ותנאי הצפיפות במחנה "דראנסי".
טוב יותר היה מצבה הגופני של רבקה, שמפאת גילה הצעיר וחוסנה הגופני החזיקה מעמד והסתגלה לתנאים הקשים במחנה "דרנסי".
דלתות הרכבת שנכנסה עתה, לתוך המחנה פנימה, נפתחו ע"י מספר חיילים גרמנים שהיו מצוידים בנשק אוטומטי.
כ-150 אנשים בלבד, ביניהם, רבקה קרוננברג ו 50 צעירות - שבאו יחד עמה מ"דראנסי" - נשארו מתוך כ-1000 גברים ונשים שהובאו ברכבת מצרפת. רבקה – שאמהּ, אביגיל, הייתה בקבוצה הגדולה - יצאה מקבוצתה כדי להיפרד מאימהּ. אבחת-שוט ששרקה ליד אוזנה, הבהירה לה כי תמו ימי "גן-הילדים". הקבוצה הגדולה הוצעדה אל חלקו המרוחק של המחנה אל "המקלחות". אל תאי הגזים, שלאחריהם - כבשן האש- הקרמטוריום. מקום בו האנשים היחידים שחיים - הם מטעיני הגופות.
רבקה ידעה שאולי לא תראה את אימהּ לעולם. כמו שלא ראתה את שיינה-לאה ואת יוסף קרוננברג - הסבא והסבתא מפרנקפורט. בלבה התנחמה שתיפגש, אולי, עם הֲנְס, אחיה התאום. תמיד כשאירע לו דבר מה הרגישה. גם כאשר נפצע במצחו, בהיידלברג, הרגישה כאב חד במִצְחהּ. אולם מאז נפרדו ב"דראנסי" לא הרגישה דבר. חשה בליבה כי הוא חי. רגשותיה מעולם לא אִכזבו.
קצין נאצי נתן הסבר קצר על "שיגרת המחנה", זמני הארוחות וכל כיוצא בזה, שלאחריו נצטוו כל הנשים להמתין עד לקבלת הודעה. זו באה בדמות אזעקה ממושכת של 2 דקות, לאמור: ארוחת הצהרים המוגשת - בדרך כלל ברחבה המרכזית התוחמת כעשרה צריפים. "ארוחה" זו כללה פרוסת לחם עבֵשַה למדי וצלוחית מרק, או משהו בדומה למרק.
זמן מה לאחר הארוחה הגיע הקאפו שציווה על ארבע או חמש נשים להתלוות אליו אל "צריף המיון". בצריף זה מוינו בגדיהם של ההולכים למות. רבקה וחברותיה קבלו הדרכה מהוותיקות כיצד יש לפרום בגד אחר- בגד, לפשפש בקרביו בחיפוש אחר תכשיטים או חפצי ערך שהטמינו בעליו בבטנתו או בדפנות כיסיו. המלאכה נעשתה תחת עינו הפקוחה של הקאפו, שאֵימַת הסמל הגרמני ניכרה על פניו.
מנות-המזון הדלות נתנו אותותיהן במספר רב של נשים. אלה נשלחו "אחר כבוד" למקום שאין שבים הימנו. אל מאכולת האש. גם "בספירת הבוקר", פחת והלך מספרן של חברותיה לצריף. אלה גוועו -פשוטו כמשמעו- מרעב ומחלות שנגרמו בעטיו התברואתי הירוד של המחנה.
משלוח רדף-משלוח. דיירות הצריף "של רבקה" התחלפו אחת לשבועיים-שלושה. כאשר כלה הרעב את גופן נשלחו למאכלת האש. רבקה הייתה בין היחידות ששרדו בצריף. תמהה מדוע אינה נלקחת אל המשרפות.
קור מקפיא שרר בתקופה זו של מחצית החורף. מיום ליום תש והלך כוחה עד כדי חידלון. עד כדי היותה לאבק אדם. הרעב המתמיד מנע ממנה גם את יכולת ההליכה. שכבה על דרגשהּ. מחכה לַגֹּאֵל. למלאך המוות שחרבו שלופה בידו.
ואז היא ראתה אותו.. את מלאך המוות.
דודהּ, פיטר, סיפר לה פעם אגדות מהתלמוד: "אין איש הרואה את מלאך המוות", כך אמר לה, והוסיף, "מלבד זה שאת נשמתו הוא בא ליטול".
"אם כך", אמרה לעצמה, "את נשמתי דורש מלאך המוות". אולם "זה" סר ממנה והלך לשכנתה לדרגש. וגם לזו שאחריה. כך במשך שלושה ימים.
אושוויץ, ינואר 1945
מטוסי בנות הברית חלפו ביעף על המחנה והטילו פצצות במרחק מה ממרכז המשרפות. רבקה הרהרה לברך: "ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם", "קולות רעמים אני שומעת", אמרה לעצמה מתהום הנשייה ההולך ומתקרב אליה. ואז ראתה אותו שוב.. את "מלאך המוות" עומד מולה. תָּמְהָה: במקום חרב.. אחז הוא רובה .
עצמה את עיניה מהרהרת בליבה את הקריאה המפורסמת "שמע ישראל....", וְנָדָּמָה. הרגישה יד על מצחה ומתחת לאפה. "היא חיה! היא חיה!", צעק החייל לחבריו שנְשָׂאוּהָ כנער קטון שמשקלו כילד בן שמונה שנים- ואף למטה מכך.
שעת בין ערביים 15 בפברואר 1945
עיניה של רֵבֶקָּה נפקחו לאיטן. מסביבה המולה רבה של אחיות ורופאים בבגדי לבן או מדי צבא. חולים רבים, בדומה לה, שכבו על מיטות שדה צבאיות. ליד מיטתה עמד חייל רוסי מצויד בנשק. הרהרה בליבה: "דומה הוא במעט לאותו "מלאך המוות" שראתה בעיני רוחה לפני זמן מה.
"מה שלומך" שאל בשפה הרוסית. "אני ראה שהתעוררת סוף-סף". רבקה לא הבינה דבר. שפתו של החייל הייתה זרה ומוזרה לה. חולָה ששכבה לידה התנדבה לתרגם. לבסוף הבינה כי זה "אותו מלאך המוות" שראתה, אז, במחנה. "אני הבאתי אותך לכאן מהתופת", אמר בביישנות-מה, והוסיף: "אני צריך ללכת. אני שמח שהינך חשה בטוב".
"יודעת את", פנתה אליה 'שְכֵנְתָּהּ', "כל יום הוא בא לכאן באותה שעה, מביט בך מעט והולך". "דומתני שחש הוא אחריות-מה כלפייך"
"איני יודעת", ענתה רבקה שהדיבור היה קשה עליה, "נראה אם גם מחר יבוא", חתמה את השיחה.
והוא בא. יום אחר-יום. באותה שעה. אמר מילים אחדות והלך. כך במשך שבועיים – עד שפסק מלבוא. רבקה התחזקה והלכה. שערהּ צימֵחַ מעט ולאחר ימים מעטים ירדה אט-אט ממיטתה.
מרץ 1945
בפתע-פתאום הוא עמד לידה. גבוה וחסון כארז. מדיו המגוהצים היו ללא רבב ובידו צרור בגדים. ליבה פעם בעוז כפי שלא פעם מעודו. "החליפי את בגדייך!" אמר-פקד, "אנחנו הולכים מכאן", סיים את דבריו.
איש לא עצר בעדם. דומה ש"החייל שלה", היה קצין חשוב שהכול סרו למרותו. איש לא עצר בעדם. גם כאשר סייע בידה לעלות למשאית הצבאית הקטנה שחנתה בסמוך. גם כאשר חלפו ליד חיילי הצבא הרוסי. גם כאשר נסעו מערבה, אל הכוחות האמריקאים שחנו עתה בחלקה המערבי של פולין הכבושה. איש לא עצר בעדם.
קילומטרים ספורים לפני מחסום הצבא, פשט את מדיו. מתחת לבגדיו לבש בגדי אזרח בלויים, כך עשה עם נעליו שהחליפם לנעליים שידעו הרבה תלאות-דרך. את תעודותיו שם עם בגדיו בתרמיל גדול אותו השליך הרחק כמטחווי קשת. "מכאן אנו ממשיכים ברגל", אמר, והוסיף: "ננסה להגיע לאמריקאים, ומשם לאמריקה". עוד הוסיף: "השאירי לי את מלאכת הדיבור אצל החיילים".
"מי אתם" שאל החייל במחסום הצבא-האמריקאי- את הזוג שדִידָה לאיטו.
"אנחנו פליטים ממחנה אושוויץ" ענה בן זוגה של הנערה, באנגלית רהוטה למדי.
"אינך רַזֶה כלל כמו הניצולים" אמר הקצין בפסקנות, בפנותו אל בן זוגה של הנערה, אולם מבטו שנח על הנערה הצנומה, אמר הכל. רבקה הפשילה את שרוולה השמאלי מעל ידה המקועקעת. הקצין מחה דמעה. "אתם יכולים להתקדם", אמר, "בהצלחה!" סיים את דבריו והרים את המחסום. אל-האור. אל-החופש.
מרץ 1945
"אברהם גולדמן", "זה שמי", אמר 'החייל שלה', לאחר שעברו כברת דרך מהמחסום. "את יכולה לקרוא לי אֲבְרִי", אמר בשפה האנגלית, מקווה שהבינה לפחות את שמו. ידעה מעט משפה זו מלימודיה ב"אליאנס" שבפריז. "רבקה קרוננברג", "זה שמי", ענתה לו באותה מטבע.
שבועיים לאחר מכן, בסיועו של הג'וינט היהודי, היו השניים על סיפונה של אוניה שהפליגה לאמריקה.
