נקמה

נקמה

מדי פעם מגיעה פיה חדשה לאובות. לא תמיד יודעים מהיכן הגיעה, ולא תמיד יודעות הפיות מדוע הגיעה פיה זו דווקא.

אחת הפיות שהותירו רושם עז על שוכנות אובות, שנים אחרי שכבר נעלמה לה בכוכי הקבורה בתחתיתה של ארץ היתה אִילָאפָּה.

כשהגיעה כבר היתה בת ארבע, תינוקת די מבוגרת יחסית לתינוקות שהגיעו זוחלות, חסרות מודעות לסכנות סביבן לאובות, חצו את חומת האשליה והאנרגיה שהפרידה בינו לעולם והגנה עליו ועל פיותיו.

שערה היה אדום ועיניה ירוק בהיר כצבע עלים בשמש.

היא הגיעה הולכת על רגליה.

אף חיה לא רדפה אחריה, אף נחש לא ניסה ללכוד אותה ולציפורי הטרף היו עניינים במקומות אחרים.

בנוזל החיים של אובות היתה עדות של פיה שראתה אותה בעת שחצתה את הגבול בין שם לכאן.

"היא באה כולה אש ולהבה. שערה אסוף ושזור היטב לראשה. חרוזי טורקיז וירקן ואחלמה עיטרו את מקלעת שיערה. עירומה מכל. יחפה. חזקה ולא עייפה. אבל עיניה שירו ברקי זעם ללא הרף הם שלכדו את תשומת לבי. פחדתי שהנה מגיעה שעתו של אובות. שהנה סופנו שתמיד נמצא בעתיד קיומנו וקיומו של אובות מתממש."

אִילָאפָּה הצטרפה לפיות על העץ.

מקומה נקבע גבוה בצמרתו של אובות, לבל, כך טוענות ההיסטוריוניות, תמצא לה חברות ועמיתות ותפיץ את רעל הנקמה בהן.

סִימִינְג, פיה שחרחרה ועדינה כמו פרפר עת יצא מגלימת הגולם היתה חברתה היחידה. והיא סיפרה לעץ, לפיותיו ולאלה:

" אִילָאפָּה באה ממקום רחוק, שאיננו יודעים עליו דבר וחצי דבר. איך אובות מצא אותה, הוא יספר לנו אם ירצה. האלה לא עונה לשאלותיי, וגם  מותה של אִילָאפָּה מוזר וחריג."

אִילָאפָּה סיפרה לי שהוריה היו ציידים במישורי העשב הגדולים. שם אדם יכל להסתתר בין גבעולי העשב, אבל גם חיות טרף ואחרות הסתתרו בעשב.

"חיינו תמיד בידיעה שכל צעד לכל כיוון יכול להסתיים בנשיכה בצוואר ומוות. חלב אמי היה חמוץ בגלל לחץ החיים והמוות. אבי רזה היה כדי שיוכל לרוץ מהר. עשרה ילדים היו להוריי. אולי אחרי שנעלמתי מהן נולדו עוד, אינני יודעת. באחד מהלילות בהם ישנו בקושי כי חיות הטרף שאגו וצעקו ויללו לשמיים, האש בגלל הרוח כמעט כבתה ולא נדלקה שוב היה לי חלום. ראיתי עץ ענק בחלומי. ראיתי את העץ פוער את פיו ובולע את שני אחיי חיים. אחזה בי צמרמורת, וצעקתי צעקה גדולה. רצתי אחרי שני אחיי אל העץ ונתקלתי במחסום גמיש, שהעיף אותי אחורה. נסיתי עוד פעם ואחר כך עוד פעם, ללא הועיל. שרתי בלבי תפילה לאלת הנקם, השנאה, הזדון וההרס קוֹטְלִיקוֹ. הראי לי את הדרך לנקמה. הראי לי את הדרך להחזיר את אחיי לחיים. והיא הראתה לי, האלה הגדולה מכולן את הדרך.

עוד באותו הלילה הרגשתי שאני נעה בין עולמות שונים ומוזרים. זרמים של אויר קר ואויר חם, אור שמש ואור ירח וכוכבים ליטפו אותי. נעתי בתוך מים ובין דיונות ענק של חול. הזעם שאחז בי לא נחלש ולא פסק לרגע.

וכשהתעוררתי עמדתי במרחק מעץ ענק דומה לעץ שבלע את אחיי. בלי לחשוב, כשבלבי זרם עז של אש, שנאה, רצון לשרוף הלכתי אל העץ ונבלעתי בו."

שקט שרר לאחר הסיפור של סִימִינְג. שנים רבות הפיות חשבו והרהרו בסיפור זה. האלה נעלמה, אובות לא השיב דבר. נוזל חייו המשיך לנוע במעגליו המחזוריים. פיות באו ופיות הלכו, עד השריפה הגדולה.

ברק אש חדר את הגנותיו של אובות. אִילָאפָּה על ענפה רקדה, שרה וזימנה אנרגיות הרסניות ככל אשר יכלה. חברותיה לענף הצליחו בשארית כוחן לעופף למטה אל מקום מבטחים.

קוֹטְלִיקוֹ אל האש תני בי אש

ראי את העץ אשר בלע את אחיי

ראי את העץ אשר בלע אותי

קוֹטְלִיקוֹ אלת המוות האהוב

את אחיי לא מצאתי, אותך מצאתי

שרפי את העץ, שרפי אותי

כל הפיות שמעו השבעה זו. חלקן נזכרו בסיפור של אִילָאפָּה והצטמררו והחלו לשיר השבעה שתביא את הגשם, את המים מצנני כל. האלה, בוראת אובות הראתה עצמה במלוא הדרה מעל העץ ובידה מביאה ודוחפת גושי ענני גשם.

הגשם ירד. האש שככה. אִילָאפָּה נמצאה על ענף הזית בו חיה שנים רבות.

הפיות כיסו אותה ברדיד שירים, חלומות, מתארי אור וצל ובעיקר בצבעי אדום וירוק בהיר כעלה בשמש.

זהו סיפורה של נקמה. זה סיפורה של אִילָאפָּה