עָפָר וְרוּחַ – כְּמָשָׁל

.

משל לא-פשוט. וכואב, בנימתו. 

תודה רבה, בבר 1. 

רבקה

---

תיארת במילים בודדות את כל המהות של החיים

ואת חידלונם.

תודה רבה על תגובתך.

היי ברוכה

החיים הם הניבטים כאן במילים. חיי אדם והסוף הידוע מראש. מכאיב שירך. 

אכן הסוף הידוע, נורא, אך אין מנוס ממנו.

אולם יש גם משהו *חיובי*, לא במוות עצמו, אלא

משום שאין אנו - כפרטים - מטרידים את מחשבתנו

ביום-יום.

יודעת את, גב' ויס היקרה,  שבתלמוד יש מימרא:"חסד עשה הקב"ה עם החיים, שהמתים משתכחים מלב לאחר י"ב חודשים."

הרבה תמהו על כך, שהרי אנו זוכרים את אהובינו שנים רבות?

והתשובה למעשה, שהכוונה שלנו החיים, המוות שלנו, חלילה, משתכח מאיתנו בשגרה היומית, שאם לא כן לא ניתן היה לתפקד, ואולי המחשבה הזו הייתה גורמת לנו כבר ללכת לעולם שכולו טוב. משל היינו בתופעת האבסורד  בדומה ל"מיתוס של סיזיפוס"

סליחה על האריכות

החיים עצמם הם תנועה זמנית המתקיימת כל עוד הרוח שורה בהם. כאשר היא מסתלקת, הכול שב למקורו: הגוף לעפר והרוח ליוצרה. השיר מזכיר בענווה ובשקט שהקיום הוא מתנה חולפת, ושהמשמעות, היופי והמחול מתקיימים בזכות הרוח  ולא  רק בזכות החומר לבדו.

יפה כתבת בבר1

לילה טוב ושקט

שמוליק

מזדהה לחלוטין עם כל מה שכתבת.

אפשר להוסיף כאן גם "חצי" מטפורה, מתוך ספרו של ש"י עגנון "לפנים מן החומה"..

וכך הוא כותב: "בת לוויתי זו הנשמה, לפנים מן החומה מקום משכנה ומקום חיותה".

ועוד ממשיך עגנון "בן לווייתה של הנשמה, זה הגוף, שנעשה נרתיק לנשמה. ואני הוא הגוף ואני הוא הנרתיק"

שוב תודה

ושבו

אולי ,

לגבולם

הלוואי