סיפורים

הם עלו יחד, אבל ישבו רחוק. מרחק של מושב אחד, מרחק של עולם שלם. היא התיישבה ליד החלון, מצמידה את המצח לזכוכית הקרה, והוא נשאר צמוד לדלת, היד על הידית כאילו מוכן לרדת בכל רגע. יעקב לא היה צריך לשאול כדי להבין , זו לא שתיקה של זרים, אלא של מי שכבר אמר הכול יותר מדי פעמים.

“לאן?” שאל בקול הרגיל שלו.

הם ענו יחד, כמעט באותו רגע, אותו יעד בדיוק. ואז, כאילו מישהו כיבה מתג, השתתקו. שתיקה חדה, מתוחה. יעקב שילב הילוך ויצא לדרך, ובלבו רשם לעצמו: מריבה שעדיין חמה, כזו שלא הספיקה להתקרר ולא להישרף עד הסוף.

הנסיעה נמשכה. הרחובות התחלפו, רמזורים נדלקו וכבו, והמונית התמלאה במשהו סמיך , לא קול, אלא כובד. האוויר היה צפוף במילים שלא יצאו, במשפטים שנבלעו רגע לפני שנאמרו. יעקב הכיר את זה. שתיקה שיש בה האשמה, פחד, אהבה, הכול מעורבב יחד.

היא שיחקה בטבעת שעל האצבע, סובבה אותה שוב ושוב, כאילו בודקת אם היא עדיין שם. הוא הביט קדימה, לסירוגין במראה ובכביש, מנסה להיראות אדיש. הכתפיים שלו היו מתוחות מדי בשביל אדישות אמיתית.

ואז זה קרה. בלי אזהרה. דמעה אחת זלגה, ואז עוד אחת. היא בכתה בלי קול, בכי חרישי, כזה שנשמע רק מבפנים. הכתפיים שלה רעדו קלות. הוא הבחין בזה מיד. ידו התרוממה באינסטינקט , נעצרה באוויר , היססה, כאילו מגע הוא וידוי גדול מדי. שנייה ארוכה חלפה, ואז הניח את ידו על שלה.

לא נאמרה מילה. אבל משהו זז.

יעקב הביט בהם דרך המראה. הוא ידע לזהות רגעים כאלה. רגע קטן, שברירי, שבו אפשר לבחור להתרחק או להתקרב. רגע שמכריע חיים שלמים, גם אם איש לא יודה בזה לעולם. הוא האט מעט, נתן לדרך להתארך, כאילו הזמן עצמו צריך מרחב לנשום.

כשהגיעו ליעד, היא כבר נשענה אליו. הוא פתח את הדלת, אבל יצא ראשון רק כדי להושיט לה יד. הם ירדו מחובקים, לא חיבוק של תשוקה, אלא של הבנה מחודשת, של “אנחנו עוד כאן”.

יעקב חיכה שייכנסו לבניין, ורק אז שילב הילוך. חיוך קטן עלה על פניו.
לפעמים, חשב, המונית היא לא יותר מאשר חדר המתנה לאהבה , מקום זמני שבו הלב מחליט אם להישאר או ללכת.

תגובות