היא הייתה כבת שתים-עשרה, ואני כבן ארבע-אשר וכבר ידעתי איך להימנע ממפגשים עם בנות. בקשו שנדבר. חייכתי. שתקתי. נסוגותי. ביישנות ופחד. פחד לשלם מחיר בזמן אמת.
היא, מנומשת ומנומסת, נכנסה חייכנית אל ביתנו בביקור היכרות משפחתי. אחיה עמד להינשא לבת משפחתנו. כך שמה שלא נאמר אז קיבל כיסא סביב השולחן. לא דרמה. רק שתיקה שנקבעה בנוכחות קבועה.
לאחר כמה שנים היא נישאה לבחור מכיתתה.
בחור מוכשר- ידע לעבור מסגרות בלי לעצור. חיל אוויר, צוות מוטס, מסלול ישר. אני לא הבנתי בזה, אבל הבנתי דבר אחד: הוא התקדם כנראה בלי להיתקע בשאלות של מוסר או צדק. אני הלכתי אחרת. לימודים, תעשייה, טכניון. למדתי לפרק בעיות, לבנות פתרונות, ובעיקר- להיות זה שאפשר לפנות אליו כשחסר משהו, ולא להיות זה שהוא כחותמת בסוף.
נפגשנו שוב ושוב. כמשפחה שנוצרה סביב שתיקה ישנה. הבחור רצה להתקדם. חסרה לו תעודה. פרויקט. משהו טכני, יבש. הוא לא ביקש הרבה.
ואני- מילאתי את החלל. הכנתי לו את הפרויקט. עבודה נקייה. הוא עבר.
הוא לא הודה. ואני לא שאלתי למה. כי תודה הייתה מחייבת אותי להודות בפני עצמי שנתתי יותר ממה שהתכוונתי.
ושתיקה - היא עִסקה נוחה למי שמעדיף לא לדרוש.
הוא התקדם. אני המשכתי להסביר לעצמי למה זה לא חשוב. הוא ניהל אנשים. אני ניהלתי רעיונות. הוא קיבל סמכויות. אני קיבלתי הסתייגויות.
כששמעתי שהוא כבר ראש מִינהל, עם מכונית צמודה, לא הופתעתי. רק הרגשתי שהחשבונית נסגרה- ולא לטובתי. לא כי הוא לקח, אלא כי אני נתתי בלי לבקש החזר.
נפגשנו באיזה אירוע משפחתי. הוא נראה לי טווס כל־יכול. באותו זמן הייתי חייב לעצמי לעבור מפעל. הסתכסכתי שם כמובן.
אמרתי לכל-יכול משהו. הוא חשב לרגע. ואז אמר, ביבושת: "תפנה לכוח אדם. יש עוד מקום למהנדס" ופנה הלאה. שתקתי. לא סירבתי. לא שאלתי. לא שלחתי קורות חיים. נתתי גם להצעה הזו להתיישן באוויר.
בתערוכת הפרחים הארצית ברעננה, נפגשנו כמה מהמשפחה. הוא דיבר על התעשייה המצליחה "שלו".
זה יצא ממני. לא כזעקה מוסרית, אלא כנראה כעלבון ישן. הרמתי קול: "ראו- הנה נציג בכיר וגאה של התעשייה". רציתי שגם חובבי הפרחים שסביבנו ישמעו את הזעקה. אולי מישהו יראה אותי. אף אחד מיקיריי לא אמר מילה. מבוכה מוחלטת.
מאז לא נפגשנו כמעט. הוא המשיך בחיים הטובים. התמחה בשנות בציר ויינות נחשבים. גם אשתו הזדקנה יפה. מטופחת במידה. ואני נשארתי עם אמת אחת, לא מרשימה ולא מנחמת: לא ניצלו אותי. לא גזלו ממני. אני בניתי לעצמי תפקיד- האיש שנותן לאחרים להתקדם, כדי שלא יידרש להתקדם בעצמו.
זו לא אגדה על עוול. זה תיעוד של בחירה שחוזרת על עצמה עד שאין כבר את מי להאשים.
בסוף לא ממש נשאר סיפור- לא גזל. לא קיפוח. לא הם. רק אני, שוב עומד בצד, מחליף שתיקה בהתקדמות של אחרים, ומכנה את זה אופי.
זה לא קרה לי. עשיתי את זה לעצמי.
שוב.
