את הפציעה, הראשונה המשמעותית, אני זוכר היטב. הייתי כבן שבע. אחותי הבכורה קיבלה אופניים לרגל בת-המצווה שלה, ואני ביקשתי ללמוד לרכב עליהן. אופניים של אז, בלי רמה וכמובן בלי הילוכים. למדתי מהר, וכבר התגלגלתי בירידה מרחוב רוטשילד עד הבית בפינת שאר-יישוב.
רכבתי בעמידה- לא הגעתי למושב- יחף, וללא ניסיון. באחת הדחיפות החליקו רגליי מהדוושות, ואצבעות רגליי נגררו על האספלט. אימי מיהרה לקחת אותי לקופת חולים. אינני זוכר את הבכי, אבל את גזירת העור והחיטוי האכזרי - לא שכחתי מעולם. מאז אינני רוכב יחף. לעולם.
זו הייתה הפציעה הראשונה, פתיחת מסלול - הגוף עוד רך, לומד את גבולותיו.
בגיל ארבע-עשר חליתי בצהבת. לא פציעה, אבל פחד שבועי: בדיקת הדם הכפויה, נקב זעיר נוטף שחזר על עצמו בכל פעם מחדש. סיוט קטן ומתמשך.
עוד סימון על הדרך: הגוף מלמד שהכאב יכול להיות גם טיפה, גם מחט, גם ההמתנה למאורע הבא.
בגיל שמונה-עשרה עברתי ללמוד בחיפה, בבניין שבו גרה סבתי האלמנה וקומה מתחת משפחת דודתי. במטבח החשוך של סבתא וריח הזִקנה הכנתי לעצמי אוכל, וסבתא ואני חיינו זה לצד זה בשביתת נשק חרישית.
יום אחד, סכין חיתוך הלחם, החליקה ופתחה חתך עמוק באצבע- "עד העצם" . לא הייתה ברירה- רצתי מדמם לדודתי. היא חבשה בקור-רוח, ואני כמעט והתעלפתי. “אתה חיוור כמו סיד,” ציינה בחיוך. “עד החתונה זה יעבור.”
ועוד נקודה במסלול הגוף - הפעם הידיים מקבלות את תורן.
היו עוד הרבה תקריות דם ואש במהלך חיי וכוויות לא פחות כואבות בצבא ובבחרותי. אזורים בגוף נפגעו אחד אחר השני. והמשמעותית:
בגיל חמישים וחמש נשלחתי לטגנרוג שברוסיה לבדוק מערכת גילוי אש שהותקנה במטוס ענק. טסנו לרוסטוב ומשם לעיר הקטנה. המקום היה דל אך מרתק: טיילתי בשדרות ודמיינתי שמכאן הגיעה אימי לארץ, ביקרתי גם בביתו הדל והמכובד של צ’כוב.
צוות בנות תרגם עבורנו מאנגלית לרוסית ולהפך, והעבודה התקדמה היטב. עליתי שוב ושוב למטוס, טיפסתי לתוך חלל השירות שמעל תקרת התא כדי למצוא מיקום לגלאיי-העשן. באחת הזחילות, בחשכה חלקית, בליטה נסתרת בתקרה קרעה את הקרקפת שלי. הדם קלח בלא רחם. ניסיתי לשטוף ולנקות, אך לשווא. הזמינו אמבולנס למרפאה המקומית, ומשם נלקחתי לבית החולים העירוני.
בית החולים נראה כאילו שריד מתקופה אחרת: רצפת בטון, קירות ערומים, ריח של דלות. הרופא קבע שאין צורך בהרדמה - והחל לנקות ולתפור. למרבה הפליאה מרוב אימה התפירה כמעט שלא כאבה. האחות כרכה תחבושת גדולה סביב כל הראש, וכך חזרתי לארץ.
בארץ, בעת הוצאת התפרים, האחיות נדהמו: “למה שמו חוט שלא נמס?” הן שאלו. בקושי הצליחו לחלוץ אותו מהבשר שדימם. זה היה רחוק מנעים.
עד היום נותרה תחת שערות קודקודי בליטה ארוכה - צלקת רוסית שאני מגרד ומקלף והיא מגלידה. וחוזר חלילה.
זו עוד תחנה במסלול הפציעות, הפעם במקום שבו המחשבות מתחילות.
כל חתך, כל צלקת, כל כאב קטן או גדול, הם מפת סימני דרך של השנים: קולקציה של רגעים שבהם הגוף זוכר יותר מהתודעה,
ואני, נע בין הזיכרונות והכאב, ממשש אותם, מתרגל את קצבם, ולומד מהם על הזמן שעבר ועל זה שעוד יבוא.
ואינני יודע איזו פציעה עוד ממתינה בפינה, אך אני יודע שהגוף יזכיר לי אותה, ברכות או ברעש, בדיוק בזמן הנכון.
