סיפורים

השמש שקעה באיטיות, צובעת את השדה באור אחרון של זהב.
האור החליק על עלי הכותרת של החמניות,נשק לראשי הגבעולים כאילו מברך אותם על עוד יום של חיים.
מיכל ויואל צעדו יד ביד בשביל,רגליהם שוקעות קלות באדמה הרכה, והרוח העדינה שיחקה בשערם כמו ילד שובב שמסרב ללכת לישון.

“תראי איך הן נעות,” אמר יואל, והביט סביבו בשדה המנצנץ.
“כל אחת מהן נראית כאילו שרה.”
“הן באמת שרות,” חייכה מיכל. “רק צריך לדעת להקשיב.”

השדה לא היה עוד רק מקום של נחמה או געגוע. הוא הפך לבית, למקום של שורשים ,לא רק של פרחים, אלא של לבבות.
בין כל חמנייה הסתתר זיכרון:
של לילה שבו פחדה, של בוקר שבו האמינה,של יום שבו למדה שסליחה, כמו שמש,יכולה לזרוח גם אחרי סערה.

מיכל קטפה בעדינות כמה חמניות קטנות, כרכה אותן בשרוך פשתן ישן,והגישה ליואל.

“זה זר הסיפורים שלנו,” אמרה.
“כל פרח כאן הוא רגע, כל עלה הוא מילת אהבה שלא נאמרה, וכל ריח הבטחה להמשיך לפרוח יחד.”

יואל לקח את הזר, הביט בו ארוכות, ואז הניח אותו על ראשה של מיכל, כאילו אומר:
“הסיפורים האלה שלך , הם החיים שלנו.”

השניים התיישבו בין השורות האחרונות של השדה. החמניות סביבם התנדנדו ברוח, ומלמעלה, קרני השמש האחרונות נשפכו עליהם כמו ברכה.
נדמה היה שכל השדה לוחש יחד:
“אהבה איננה סוף, אלא דרך.
וכל יום חדש הוא תחילתו של סיפור נוסף.”

מיכל נשענה על כתפו של יואל,עיניה נעצמו לאיטן, ובין השקט לרוח, ובין האור לאדמה, נשמע קולן הרך של החמניות ,לא עוד סיפור, אלא שיר של תודה.

2.12.25