סיפורים

"פעם," לחשה אחת החמניות, "עוד לפני שהשמש למדה לעלות בקצב קבוע, נולדה חמנייה אחת שראשה נטה שלא כשאר החמניות. היא לא הביטה תמיד אל האור. לפעמים חיפשה את הלילה, את הכוכבים."
קול נוסף הצטרף: "החמניות האחרות לעגו לה. אמרו לה שהיא תשכח מהיכן באה. אבל היא ידעה — בלי לילה, אין יום שלם."

מיכל חייכה לעצמה. משהו בסיפור הזה נגע בה.
גם היא, מאז ומתמיד, לא יכלה להסתפק בדרך אחת, באור אחד. תמיד חיפשה גם את מה שמסתתר מאחור.

החמנייה בסיפור המשיכה:
"באותו לילה, כשהכוכבים ירדו לשתות אור מן הנהר, היא פגשה אותו — את הירח.
הוא הביט בה בתדהמה, כי מעולם לא ראה חמנייה שנשאה מבטה אליו.
והיא, לראשונה, הרגישה אהבה שאינה תלויה ביום, שאינה כלואה בשמש.

הם דיברו עד עלות השחר.
כשהשמש התעוררה, ידעה החמנייה שהלב שלה כבר לא יחזור להיות כשהיה.
היא נשארה שונה – לא רק בגבעול, אלא גם בנפש.
ומאותו יום, בכל ערב, היא פונה מעט הצידה,
כדי ללחוש שלום לירח לפני שתירדם עם חברותיה באורו של הלילה.

מיכל פתחה עיניה. השדה דמם סביבה, רק רוח קלה ליטפה את פניה.
היא חשה דמעה קטנה צצה בזווית העין – לא של עצב, אלא של זיכרון.
כן… גם היא פעם אהבה מישהו שראה בה את האור מבפנים,
אבל כמו הירח והחמנייה – גם הם באו מזמנים שונים.

“אולי כל אהבה כזו,” אמרה בלבה, “משאירה אחריה פנייה קטנה — כמו אותה חמנייה שפונה אל הירח.
לא לשכוח, רק לזכור שראינו אור אחר.”

והשדה כולו, כך נדמה לה, הנהן בשקט.
החמניות נעו ברוח כמו מקהלה של לבבות זהובים,
ושירתן המתמשכת נבלעה בין השמש לשמיים,
כמו סוד ישן שממשיך להישמע בכל דור של חמניות חדשות.

10.11.25

..ההמשך בשבוע הבא

תגובות