ארץ הבעירה

מחאתו הבלתי מובנת של

הצעיר ארוך השיער, זיפי זקנו

בני שלושת הימים מצביעים

עליה, איך שהיא מתרוצצת,

בין הרים ובין גבעות, מרחף

לו טריפ קטן ונחמד.

שם, בין מעיינות וואשיש, הוא

יושיב את המחאה האיומה,

יציע לה כוס מים וטבליה קטנה,

או אולי פיסת קרטון צבועה.

המחאה האיומה שמגדלת

גדילי שיער כנורמה של מרידה,

תבין לפתע שזו התשובה.

פתאום צבעים וקולות ילחשו לה:

הפולחן כבר מוכן,

כוהני החורבן לבושים בבגדי הטקס

מחלפות מתנפנפות בצבעי העולם הזוהר

מוזיקת המקדשים בוקעת מהמגברים

שנישאו מעלה לרחבת המקדשים.

מחאות צעירות ומבוגרות מפזזות

בטקס המקודש. נשמותיהן מתירות

אט אט את הקשרים עם הגופות

האכולות כימיקלים.

מעלה מטה מרחף לו הגוף.

חופשי מכל פקודה הוא נענה לרחשי

הטראנס. הצלילים האלקטרונים

הם שליחי האלוהים, הם יוצרים מחדש:

תנועות, מראות, קולות, נשמות. מפרקים

את הקשר בין העולמות.

נמצאה המנוחה מארץ הבעירה.