הרהורים בעקבות צפייה בשאטר איילנד......

אי הוא מקום קסום,רגוע של שפיות. בשאטר איילנד האי הוא של חוסר שפיות. והחוסר שפיות היא הנחמה, האי הנמצא באויקיינוס עצום של מציאות כאוטית ומורכבת של המציאות היומיומית.

בסרט נשאלת השאלה, האם אי שפיות היא עניין של בחירה? והסרט עונה לדעתי  שלא. לאנשים במצב  של חוסר שפיות אין באמת מוצא. הם כלואים בסגר בתוך האי הפרטי שלהם רק שם הם יכולים לשרוד. כשטדי דניאלס שואל בסוף הסרט: מה עדיף לחיות בחוסר שפיות אבל לחיות או למות בנאדם טוב יותר? זוהי השאלה המהותית בסרט והציר המרכזי של העלילה.

שוב ,כמו בעבר בסרטיו הקודמים, משליך סקורסזה כמו ג'קסון פולק,  צייר אקספרסיוניזם מופשט , צבע מתוך פחיות צבע ענקיות על קנבס ענק שזז במהירות כסרט נע. הדימויים בסרטיו משוחררים מכל מסגרת של הגיון, פועלים בשני מימדים ומייצגים ביטויים של התת מודע ונבכי הנפש העמוקים.

הסרט יוצר דיאלוג עלום עם הצופה, לוכד את תשומת ליבו וגורם לו הזדהות או דחייה אמפאטית מרשימה. לכן התגובות לסרט הן קיצוניות- הן נעות מביקורות מהללות ולביקורת של אנשים שפוסלים את הסרט לחלוטין. הסרט בהחלט לא משאיר אותך אדיש.

 יצירת אומנות אמיתית לטעמי נמדדת בחוסר הקוצנזוס לגביה. כך נוצרת סינתזה אמיתית שמקדמת את הפילוסופיה,האומנות,הקולנוע ואת דרכי החשיבה המקובלות,  דרך הניסיונות ליישב את הסתירה הפנימית בין התזה והאנטיטזה.

הסרט שואל שאלה מלנכולית,נוגעת ועמוקה : מאחר וחוסר השפיות נוצר כמוצא, כבריחה כשאנשים לא מסוגלים להתמודד יותר עם המציאות של חייהם. האם יש באמת דרך מוצא מהחוסר מוצא?

מה עדיף- להמשיך לחיות בתוך האי המוגן של חוסר השפיות? או לחזור למציאות האמיתית ולנסות להתחיל מחדש בלעדיה? האם זה אפשרי בכלל?

חוסר שפיות נוצרת כשאנשים מאבדים את הקשר עם המציאות כדי לשרוד. זוהי נקודת האחיזה היחידה שלהם בחיים. האי היחיד עליו הם יכולים לחיות. האם אפשר באמת לצאת ממנו?

זוהי השאלה המרכזית שנותרת ללא מענה ...........