"הו מה אהבתי את יפי עינייך " המשורר והשיר לאה גולדברג

חמישה פרקים ביסודות השירה

מה הוא שיר זה? מי שמסב את השאלה על תכנו של השיר, ישיב ודאי: שיר אהבה. מי שירצה לדייק יותר בהגדרה הפורמאלית יאמר: סונטה, שתוכנה הוא וידוי אהבה.

אכן, סונטה היא זו ונושאה אהבה. הסונטה בנויה לפי כל הכללים הנדרשים מצורת-שיר זו מאז המאה ה- 12 ועד ימינו: מספר שורותיה 14, משקלה חמישה ימבים וחצי, אחת עשרה הברות. דרך חריזתה הוא כך: בשני הבתים הראשונים המרובעים חוזר אותו חרוז עצמו כך שהשורה הראשונה מתחרזת עם הרביעית. השניה עם השלישית. בשני האחרונים - הטרצטים - שתי השורות הראשונות נחרזות זו עם זו והאחרונה - השלישית - נחרזת עם השלישית של הבית האחרון.

הנה כך: עיניך-גניך. תמים-חמים. חלונותיך-לפניך. חמים-קמים. עיניים-שמים. כמים-שנים. ימים-לעולמים.

יש בשיר גם תמונות לשוניות כגון: שושן לבי פורח בגניך. הזמן זורם כמים ובתוכו עומדים אנחנו -

ובכן, הכל כהלכה; הכל טוב ויפה, חלק וברור ופיוטי מאוד - אלא... הבה ונקרא עוד פעם שיר זה.

ומקווה אני, שאחרי קריאה שניה של הסונטה הזאת נסתבר למרבית הקוראים, כי לאמתו של דבר אין זה שיר כלל. כי אין זה אלא תרגיל טכני לכתיבת סונטה. כל אדם בעל חוש ריתמי-לשוני, בעל יכולת של חריזה ובעל אסוציאציות של קריאה ביצירות משוררים מסוימים, יכול לכתוב דברי חרזנות כגון אלה לתריסרים ביום אחד, או: כמו שאומר השוטה ב"כטוב בעיניכם" לשכספיר: "אני יכול לחרוז אותך כך שבוע תמים להוציא את שעות השנה והאכילה".

בשעת קריאה זו לא קשה לתאר את התקופות, שבהן כתבו כל הצעירים המשכילים

שלא היו משוררים, סונטות לתוך אלבום-הזיכרון של בחירת-לבם.

יש בסונטה זו, כפי שראינו כל סימני ההיכר החיצוניים של שיר. במובן טכני היא נענית לכל הדרישות של מה שקוראים: "ראוי לדפוס". אבל היא ריקה מבפנים, באנאלית מתחילתה ועד סופה, ומשתמשת בדפוסים המוכנים מראש, היינו: מזויפת. כבר השורה הראשונה: "הה, מה אהבתי את יפי עיניך" משתמשת במילים סתמיות, שאפילו אחת מהן אינה מעידה על מניע מיוחד לרגש, על משהו אינדיבידואלי המאיר את הדברים באור חדש. אילו עמדה כאן במקום המילה "יופי" איזו מלה אחרת - ייתכן והייתה יכולה להציל את השיר. הדימויים "הזמן זורם כמים", ההודעה שבעיניים משתקפת תכלת השמים, והן "צופנות את עומק הימים", כל אלה הם דברים ספרותיים נדושים, שאינם מעוררים בנו עוד שום תגובה. וידוי אהבה האומר "שוטף אותו הרגש החמים" משתמש, לעצם העניין, בביטוי שהוא לא קרירה ולא חמימא.

והציור הלשוני "תמיד גם בלילות גם בימים שושן לבי פורח בגניך"- אחרי בדיקה קצרה מאוד מסתבר שהוא חסר תוכן וכי מה זה "שושן לבי"?

אל-נא תעלו על דעתכם שיש כאן התאכזרות בביקורת כלפי איזה משורר עברי, שפירסם שיר לא מוצלח. את הסונטה הזאת כתבתי אני עצמי לצורך הבירור הזה כדי להוכיח שמי ששולט על טכניקה שירית מסוימת יכול לכתוב קילומטרים של שירים כאלה ללא קושי. יתר על כן, אפשר לכתוב באורח זה גם שירים טובים יותר ואני עצמי בהתקיני את הסונטה הזאת למטרתי קלקלתי בכוונה תחילה כמה שורות שמתוך שגרה של כתיבה יצאו מתחת לעטי טובות במקצת מאלו שניסחתי עכשיו, פירושו של דבר, שאפשר לכתוב גם משהו הדומה מאוד לשיר טוב - בלי אותו המניע העיקרי לשירה העושה אותה שירה באמת. משורר השולט במידת-מה במקצועו יודע, שיכול הוא לייצר חרוזים מוצלחים פחות או יותר יום-יום. משורר יודע, שלכתוב שירה ממש יכול הוא רק לעתים רחוקות ביותר, בתקופות חיים מסוימות או ברגעים מסוימים, כאשר מתגלה בו, שלא מדעת, אותו דבר מיוחד במינו, אותו מצב נפש שהוא לבדו יאה לכתיבה, היכול לשמש לו נקודת מוצא לכתיבת שיר של ממש. מצב נפש זה הקרוי בדרך כלל באותו שם שהשתמשו בו לרעה יתר על המידה: "השראה", הריהו מין עובדה של חיי יצירה המתחמקת מכל הגדרה מדויקת, אבל בלעדיו אין שירה של אמת.

על המצב הזה יש לנו עדויות שונות של משוררים ומבקרים והעדויות הללו שונות זו מזו בהרבה. מאלבראנש הצרפתי מנסה לבטא אותו בנוסחא תמציתית: "זוהי תפילת האינטלקט". חוששת אני, שלא כל משורר יסכים לכך. הרגשת תפילה - ודאי, דבר זה ישנו בכל תהליך של יצירה. אבל המלה "אינטלקט" הולמת רק סוג מסוים של משוררים. רבים מאוד, דווקא באותו שלב ראשון של הולדת השיר, מסלקים את פעולת המוח, עובדים עבודה אינטנסיבית באינסטינקט בלבד, בחושים בלבד, מפקירים את אישיותם לאותו "משהו" המוליך אותם כמעט ללא כל קונטרולה של השכל, ורק בשלב השני מתחיל לפעול גם ההגיון והוא פועל כמודד את הדברים באורח אובייקטיבי. דומה שדבר זה תלוי בעיקר בטיפוס המשורר. אפשר לתאר על נקלה שבספרותנו העברית היה ביאליק משתייך על אותו טיפוס של משורר

שבשבילו העבודה על השיר הייתה מלכתחילה תפילת-האינטלקט, ואלו טשרניחובסקי יצר את שיריו בדרך ההפוכה מזה. במקרים רבים, אולי המצויים ביותר, המשורר מתחיל את שירו ללא קונצפציה שכלית של מה שהוא אומר לכתוב, הוא רק חש תחושה מוזרה של הזדהות עם עולם שהוא בעת ובעונה אחת בתוכו ומחוצה לו, ותחושה זו כופה עליו דרך ביטוי מסוימת וביטוי דברים מסוימים. יש לנו עדות מופלאה של המשורר הצרפתי ארתור רמבו הרושם בפנקסו ברגע כזה את המלים המשונות: Je est un autre היינו: אני הנהו אחר לא -je suis אני הנני אחר. כאן לפנינו כמין יציאת האישיות מגבולותיה שלה ושליטתה על האובייקט וכניעתה לצו של איזה יש אובייקטיבי, המבקש לבטא עצמו בשיר.

עם זאת, הרגשה זו בלבד, שהיא היסוד הראשון, הצעד הראשון והמניע הראשון ביצירה, אינה מספיקה. רק צעירים סנטימנטליים, הכותבים שירים, במקום רשימת יומן, סבורים שדיים ברגש, בהתלהבות, כדי להשחיל עליהם מלים ראשונות המזדמנות להם ולערכם בסדר מוסיקאלי פחות או יותר, והנה שיר.

הדבר איננו כן; השיר פועל עלינו על פי הרוב שלא מדעת שעה ארוכה, ימים, חדשים, לפרקים שנים, עד שהחומר של הרשמים והרגש שנצטבר בנו, בנפשנו פנימה, מבקש לו דרך לביטוי של ממש. המשורר הגרמני רילקה אמר: "אדם צריך לראות הרבה ערים, הרבה מראות ודמויות ואחר-כך לשכוח אותם, את כולם, ורק אחרי זה הוא יוכל אולי לכתוב שירים" היינו: הדברים הפועלים מתחת לסף הכרתנו מתגבשים יום אחד בלי-דעת; הכוס מתמלאה טיפין-טיפין, ורק לאחר זה מותר להוריק את היין אל הכלי היאה לו. ברגע אחד, שאין לקבוע אותו מראש מתרחש אותו דבר מוזר המניע את המשורר לומר את דבריו במפורש. על פי הרוב הראשית היא מנגינה, הריתמוס ההיולי. לעתים מלווה משפט אחד או שנים, או כמה מלים המשמשות לו נקודת מוצא, ואשר לפרקים גם אינן מופיעות כלל בתוך השיר כאשר הוא מוכן. דבר זה תלוי בדרך תפיסתו ועבודתו של המשורר; יש והוא מתחיל מיד בשורות ומלים הפזורות בכל השיר כולו והצורה וכן כל הבניין מושלמים בתוכו מן הרגע הראשון, ועליו רק למלא את החלל הריק בין תחנה מילולית אחת לשניה, כך עבד, למשל, המשורר הגרמני, הלדרלין. יש ולהפך, הריתמוס נושא עמו שורות רבות של מלים המבטאות בערך את הלך-הנפש של השיר, אלא שבתוך עבודה ותוך בדיקת דיוקן של המלים האלו המשורר מחליף כמעט את כולן במלים אחרות. כך עבד פושקין על אילו משיריו. יש והשיר יוצא מיד מוכן ומושלם לאור העולם, אלא שגם בשעת לידת-פלא זאת, עובר המשורר תוך כדי עשייה שלבים שונים של עבודה פנימית מורכבת.

"ההתלהבות איננה מצב-נפש היאה לאמן", אומר המשורר הצרפתי פול ולארי. פירושו של דבר שבשעת העבודה על המשורר לכבוש את ההתלהבות הראשונית שלו, שהייתה המניע הראשון לכתיבה, "העמל האיטי והקפדני" כך מכנה פושקין את עבודתו הפיוטית, אף כי הוא עצמו יודע של"עמל האטי והסבלני הזה" יש מניע הכופה עליו את הכרח העמל. גיבורו הציני באחד מסיפוריו, המבקש להסתיר את רגשותיו לגבי יצירתו, אומר "כאשר תוקף עלי 'גועל-נפש' זה" ופושקין מעיר: כך היה צ'ארסקי, (היינו גיבור הסיפור): "מכנה את ההשראה". דבר זה, או כפי שאומר צ'ארסקי -"גועל נפש זה" תוקף עליו על המשורר, אלא שברגע שלא העניין בלבד