בבואי

השיר מתאר מסע פנימי – מבדידות ועצב אל קבלה עצמית ושביעות רצון. את פותחת בתמונה אינטימית של חום וביטחון, עוברת דרך רגעי שמחה עם חברים אך גם תחושת ריקנות, ולבסוף מתבוננת בעצמך במראה ומוצאת יופי, חיוך ושלווה.

גם אחרי חוויות של בדידות ואבל, אפשר להגיע לפיוס עם עצמך, לראות את היופי שבך ולחיות בתחושת טוב פנימי.

יפה ומרגש כתבת קרידה.

יום שני מבורך

שמוליק

את שרה במיטתך מתרכבלת בממה איוולת ומצייצת כמו שיפור שרה שירי אבלות ומרגישה טוב למרות המראה הלא טוב שלך. תודה רבה לך אלה היקרה, יום טוב.

את הארעיות ראיתי כאן. ללכת לישון במקום אחר, השורשים נעקרים ממקומם. אך בסופו של דבר חזרה למקום המוכר והנכון וההצהרה בסוף: "אני בטוב!" אומרת כי תם המסע ואת חוזרת לשורשיך.  

.

הדיאלוג/הדו-שיח שאת מנהלת עם עצמך 

יוצא ממך, מגיע אלייך, גם אליי, ונוגע - 

גם בי. 

המבט החוקר שאת נותנת בדמותך הוא

ביקורתי, כן (כנוּת), ומקבל: "זאת אני, 

גם חיצונית, גם פנימית" - את אומרת: 

אולי שממה סביבך, אבל את מצייצת 

כציפור, וגם שרה שירי אבלות. ואת בטוב. 

השלמה, קבלה, הרמוניה. 

תודה רבה-רבה על שירך, אלה אהובה. 

רק טוב לך! <לב>

רבקה

---

זה העיקר, הסיומת הזו. אלה יקירה

העלתה גם על שפתי חיוך.

כמה טוב שאחרי שהלכת למקום אחר

אחרי הדיאלוג הזה שאת ניהלת עם עצמך,

את ידעת לשוב אל תוך תוכך ולראות מי את

ולקבל  אותך באהבה .