הילדה מהבית שליד

מחזיקה ידיים למירה

מקווה להחלמתה.

שמחה שחידשתם קשר ילדות, כי אין כמו קשרי וזכרונות ילדות לחיזוק הנפש .

שיר עצוב אך גם שיר של תקווה. וכתוב עם הלב, לא עם המקלדת.

תודה לך יקרה .הענין הוא שלא היה לנו קשר מעולם,אבל אחרי שאיבדתי את הכיתה( גם ביסודי . ..גם בתיכון) היא כנראה גילתה בי תכונות שלא בלטו אז ....

השיר מתאר את הילדה מהשכונה – שכנה, חברת ילדות, שגדלה להיות אישה מלאת חיים, כריזמה ונשיות. כעת, כשהיא חולה, אתה מביע געגוע, תקווה ואהבה גדולה אליה.

היופי והחיוניות לא נעלמים – הם חיים בזיכרון ובאהבה. גם כשהגוף נחלש, הנשמה נותרת חזקה, ומכאן קריאה לתקווה, תפילה וחיבור אנושי עמוק. נאחל למירה שתחלים ממחלתה , אנחנו מחזקים אצבעות. מרגשות מילותיך אודי היקר.

יום טוב ושקט

שמוליק

נתפלל יחד אתך להחלמתה. ראיתי את דמותה דרך מילותיך ואת האכפתיות שלך כלפיה. מרגש ואני יחד אתך! יהיה שינוי!  

יפה, מרגש, נלהב: כאן ותמיד הילדה שליד הבית. תודה רבה לך אודי היקר, יום טוב. בריאות לשכנתך היקרה מירה.

היא הייתה ילדה מקסימה,

ילדה באותה שכונה, באותה כתה,

היא התבגרה והיא עתה אשה יפה

אשה שעיניה מספרות סיפורים.

ואתה ראית בהן גם נהגת מרוצים - וואו...

ועכשיו, עכשיו הגוף בוגד בה, 

מחלה אוחזבת בו,

ואני

לא מכירה אבל רואה אותה בתוך מילותיך.

מצטרפת לאחולי אחלמה לאשה המקסימה.

עצוב..כואב ומרגש..

מחזיק אצבעות..

רפואה שלימה..