נשים רוקדות / על פי יורם טהרלב ומשה וילנסקי /

השיר משתמש בדימוי של נשים בנות מאה הרוקדות – סמל לאופטימיות, לחיים, למסורת של שמחה נשית בין דורות – אך מציב עליו מראה כואבת של מציאות ישראלית.

בעוד שהמקור של טהרלב ווילנסקי היה קליל ועממי, שיר הלל לנשים חזקות ומלאות חיים, גרסתך מוסיפה ממד מחאתי: היא מציבה שאלות נוקבות על ההיסטוריה הישראלית איך נרדמנו אל מול השכול והמלחמות, איך שתקו (ושתקנו) האמהות והסבתות, ומה המשמעות של “לרקוד” בעולם שבו אנחנו הולכים שבי אחרי “מחול המוות” שסביבנו.

השיר מזמין התבוננות כואבת ומעוררת מצפון – כיצד כוחן  ההיסטורי והערכי של הנשים הישראליות, צאצאיות לארבע האימהות, הוסב לשתיקה והשלמה עם אלימות ומלחמה. הקריאה היא להתעורר, לזכור, ולתת לריקוד – סמל החיים – משמעות חדשה של תודעה, מחאה ותקווה.

שיר נוקב כתבת רבקה יקרה, ואנחנו אנא אנו באים .

לילה טוב ושנזכה לבשורות טובות 

שמוליק

זועק, מעורר תהיות: מלחמת יום כיפור ומלחמות אחרות ואת תוהה איך זה שממשיכים לרקוד כאילו כלום לא קרה, לא לוקחים בחשבון את זה שיש מלחמה, הרוגים ופצועים בה. תודה רבה לך רבקה היקרה, לילה טוב. זה לא ישיב את מי שנהג במלחמה, לא יפצה אף אחד אם מפסיקים לרקוד. חייבים להמשיך בחיים.

את מתחילה בשיר העליז הזה של חווה אלברשטיין, זה אשר ניחן בהומור קליל. אך מכה בהצגת המציאות והשכול כאן במדינתנו. והריקוד היכן הוא? 

רבקתי היקרה, רבקתי האהובה

אני העליתי את השיר הנפלא הזה ואני מקשיבה לו עכשיו

חווה אלברשטיין שרה, הרגליים מטופפות על הרצפה

אבל העיניים דומעות והדמעות מתגלגלות על הלחיים.

כי

כי באו ועלו הזכרונות של מלחמת יום כיפורים 

וקולות מהמלחמה הנוראה שמשתוללת עכשיו

וכמעט כל יום מופיעה הכתובת - הותר לפרסום...

די!!!

אין לי, אין לנו כח יותר...

עד מתי תמשיר הארץ הזו להיות ארץ אוכלת יושביה.

שורותייך נושאות עומק כבד ועצב גדול. הן מתארות מצב של טומאה ותמימות שנקטעה אל מול זוועות מלחמת יום הכיפורים.  
בתוך שתיקת האמהות מסתתרת קריאה לעמוד, להיאבק, להחזיר אור.  

זו זעקה וקריאה לנפש לעלות, לקום מתוך האפלה, ולצעוד לעבר האור.

אך הן רוקדות על הבלטה 

ואלו הצעירים 

רוקדים שם למטה עמוק באדמה