המורָה להתעמלות

כשהיא תקרא מה כתבת עליה אז גיצים יתעופפו באויר

מבטא שביעות רצון, תהיות וכמיהה לחום: המורה להתעמלות בגיל המתעמלים והיא בעלת חיוך לבבי על פניה, יש לה גזרה נהדרת ולב חם ואתה אדם קר הרוצה להיות צעיר ונמשך אליה. תוהה היא אם שמה עליך בכלל. תודה רבה לך צבי היקר, יום טוב.

כך בשיעור ההתעמלות. אתה נמשך אליה, והאם היא בכלל שמה לב אליך? לשאלה זו כנראה לא נמצא תשובה. 

השיר מתאר רגע בשיעור התעמלות לקשישים, שבו אתה חווה את הקור הפיזי והרגשי שבמקום – זקנה, בדידות ומרירות. אך המורה, בגילם, מביאה אור, חום וחיוך, שמעוררים בו געגוע ונמשכות.

גם בזקנה יש כמיהה לקרבה, ליופי ולחום אנושי. לפעמים מבעד לשגרה האפורה, אדם אחד עם לב פתוח יכול לעורר רגש, תקווה ואנושיות.

יפה כתבת צביקה היקר

יום רביעי מבורך

שמוליק

.

החשק, המשיכה, המיניות במילה אחת, 

והצורך לדעת ש'שמים' עליי-עליך-עלייך-

עלינו, 

אין להם גיל. 

גם המורה בהתעמלות צריכה ש'ישימו'

עליה. אולי זאת הסיבה להמשך פעילותה.   

תודה רבה-רבה על שירך, על מבטך

הייחודי על התנאים, על 'מזג האוויר', 

על המכלול, צביקה יקר. <לב>

רבקה

---

בשורותיך היפות אתה מצייר תמונת קיום שברירית, שמתקיימת בין קצוות:  
בחוץ – חום לוהט, סוער, אולי סמל לשנים,  שהיו מלאות תנועה.  
בפנים – קור עז, תחושה של ריק, שקט, האטה, אולי גם בדידות.  

השאלה החותמת, ״האם היא שמה עלי בכלל?״ נוגעת בעדינות בלב של כל מי שמרגיש פתאום קטן, שקוף, לא נראה, וגם אז, דווקא שם, יש געגוע לאהבה, למבט, לחום אנושי. 
זה שיר על הזדקנות, כמיהה, ריקנות, אך גם על ניצוץ שעדיין בוער, עמוק בפנים.